Medical Marijuana Evaluations

מגזין מעריב לנוער. אוגוסט 2014

מעריב לנוער שערמעריב לנוער תמונה 2מעריב לנוער תמונה 1

אנשים מפחדים מאנשים

על חרדה חברתית שמעתם? מדובר בתופעה משתקת שמתחילה בגיל צעיר ומונעת מהאדם ליצור קשרים וליהנות מחברה כמו כולם. מתברר שאחוז לא קטן באוכלוסייה סובל ממנה בצורה זו או אחרת, אבל מעטים יודעים כיצד להתמודד עמה. קבלו טיפים לאבחון ולהתמודדות עם הבעיה.

מאת כ"נ רועי שרון

כמה פעמים קרה לכם שהרגשתם מוזרים? לא שייכים, אולי אפילו מנודים? התביישתם להצביע בכיתה בבית הספר ולא השתתפתם במסיבות ובטיולים שנתיים? לסבל הזה יש שם ואינכם היחידים שהוא פוקד אותם: מדובר בחרדה חברתית. גיל הנעורים משפיע על כל בני האדם, אך בייחוד על המתמודדים עם חרדה חברתית. מדובר בקבוצה של הפרעות חרדה שמתאפיינת בפחד, בחשש ובדאגה ממצבים חברתיים או מביצוע פעולות מסוימות בפומבי. דווקא הנער אשר סובל מחרדה חברתית עלול להודיע בהפגנתיות כי אין לו "שום בעיה", ושהסיבה לכך שאין לו חברים היא פשוט כי "אף אחד לא ברמה שלי, אף אחד לא מוצא חן בעיניי, אני אוהב להיות לבד בבית", וכן הלאה. אך בעצם מדובר בבעיה עמוקה בהרבה.

"בזבזתי 15 שנים מחיי"

אדם חשין בזבז 15 שנים מחייו, מגיל 15 עד גיל 30, בגלל חרדה חברתית. במשך שנים אלו הסתגר בביתו ועולמו החברתי הצטמצם. כאשר החל את לימודיו בתיכון, הוא הפסיק לתקשר עם אחרים או להצביע בכיתה. "הפכתי להיות מאוד מודע לעצמי, לתנועה, להליכה ולדיבור. הרגשתי לא בנוח בחברת אנשים, הרגשתי מוזר ולא שייך. ראיתי מבטים של אחרים והייתי בטוח תמיד שהם צוחקים עליי". היום הוא בן 37 והוא עוזר לבני נוער במצב דומה להימנע משנים של ייסורים. את החרדה והשינוי הנפשי שחווה באותן שנים הרגיש באופן מיידי בגופו. "כל הגוף שלי הפך להיות נוקשה ומתוח יותר, בכל פעם שהייתי בסיטואציה חברתית ובחברה כלשהי, שריריי נתפסו. היה לי קשה מאוד להיות עם אנשים. ידעתי וראו שעובר עליי שינוי שלילי מאוד אבל לא ידעתי במה מדובר", הוא מספר.

ההורים שלך ראו מה עובר עליך?

סיפרתי להורים שאני חווה מצוקה רגשית וגופנית אבל כפי שאני לא ידעתי בדיוק מה אני עובר, גם הם לא ידעו מה לעשות. הם שלחו אותי ליועץ לשיחות, אחר כך לפסיכולוג ולעיסויים בשביל לשחרר את הגוף שהיה תפוס. באותן שנים ניסיתי את כל הטיפולים האפשריים אבל שום דבר לא עזר באמת ושחרר אותי מהחרדה".

כאשר היה בן 29 ידידה שלו העלתה את האפשרות שהוא סובל מחרדה חברתית. "עוד באותו יום ישבתי וגלשתי באינטרנט ומילאתי שאלון של חרדה חברתית. גיליתי שאני סובל מחרדה חריפה", הוא מספר.

כאשר הבין שלחרדה שלו יש שם ושהוא אינו היחיד, הוא הגיע לטיפול קבוצתי המיועד לאנשים שסובלים מחרדה חברתית. "הקבוצה הזו היתה מעין זריקת עידוד עבורי. אנשי הקבוצה מנחים בעצמם את המפגשים ומתרגלים עמידה מול קהל ודיבור מול קבוצה. מהמפגש הראשון הרגשתי שם מאוד בנוח, סוף סוף לא חריג או יוצא דופן".

לאחר שהתמודד עם הבעיה, פנה חשין לעזור אחרים, כדי למנוע מבני נוער אחרים שנים של ייסורים. "בגיל 34, לאחר ארבע שנים אינטנסיביות של טיפול קבוצתי ועצמי, הקמתי עם יואב את עמותת רקפת – עמותה המיועדת לבני נוער הסובלים מחרדה חברתית. את הקבוצה מלווה פסיכולוגית חינוכית, ומלבד המפגשים הקבועים, מתקיימות גם פעילויות חברתיות כגון פיקניקים, בילויים משותפים ועוד".

לחכות שהיום ייגמר

לפי הערכה, כשבעה אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מהפרעת חרדה חברתית ברמה זו או אחרת. רני ליכטר, נער בן 16 ממרכז הארץ, מספר על החרדה החברתית שהוא סובל ממנה למעלה משלוש שנים.

"בגיל 13 התחלתי להרגיש לא נוח עם עצמי ובחברת אנשים. עד תחילת כיתה ז' הייתי ילד מקובל. היו לי די הרבה חברים ולא הרגשתי לבד בכלל. מאז שעלינו לחטיבה אני מרגיש שונה, אולי אפילו מוזר. מאז הסתגרתי והתכנסתי בתוך עצמי. אני מרגיש שיותר טוב לי לבד, בחברת עצמי, אינני יודע ואין לי כוח להתמודד עם חברה או עם אנשים שנמצאים סביבי".

איך נראה יום בחייך?

"די משעמם. אני מגיע בבוקר לבית הספר, מעביר את שעות הלימודים, בהפסקה לא יוצא, לא מדבר ובעיקר מחכה שהיום ייגמר".

פנית לקבל עזרה?

"באמצע כיתה ח' הרגשתי שמשהו לא בסדר בי ולא באנשים שמסביב. דיברתי עם ההורים, סיפרתי להם שאיני מרגיש בנוח ושקשה לי: שאינני יודע איך לפנות לחברים לכיתה, איך לקבוע לצאת ביום שישי או איך להציע חברות לילדה שאני אוהב. ההורים עוזרים לי עד כמה שהם יכולים ובעיקר היועצת בבית הספר עוזרת לי. היום אני עדיין מרגיש את הקושי, אבל נפתחתי קצת".

"כרגע, למרות הטיפול, אני עדיין מרגיש שאני פשוט לא חיוני", מסכם רני, "ושאין לי מה להציע לחברה. אני מקווה שזה ישתפר וייעלם לחלוטין".

נעמה ברוך, נערה בת 14 מצפון הארץ, מספרת גם היא על החרדה החברתית שממנה סבלה, אך במקרה שלה החרדה שהיתה – חלפה. "תמיד הייתי ילדה מלאה, אבל אף פעם זה לא הפריע לי מבחינה חברתית. למרות המראה החיצוני, תמיד הייתי בחבורת הבנות המקובלות, ולא שפטו אותי בגלל זה. בגיל 12 חוויתי את החרדה בצורה קצת אחרת: החברה לא דחתה אותי אלא להיפך, הרבה חברים רצו להיות איתי אבל אני כל הזמן התרחקתי. פתאום הרגשתי שאני לא שייכת ולא מתאימה".

התחלת לשפוט את עצמך?

כן, בגיל 12, כשהחלו השינויים ההורמונליים של גיל ההתבגרות הייתי מאוד מובכת ובעיקר מאוד ביקורתית ושיפוטית כלפי עצמי. פתאום התביישתי בעצמי. אני זוכרת שבכל פעם שהייתי נקלעת לסיטואציה חברתית והייתי פותחת את הפה, הייתי מרגישה שאני מדברת שטויות, שאף אחד לא רוצה להקשיב לי ושאני סתם עושה מעצמי צחוק".

באיזו דרך התמודדת עם החרדה החברתית?

"אימא שלי הציעה לי למלא את שעות הפנאי ולהירשם לחוג משחק. אחרי שנה בחוג משחק, שנה מלאה בהצגות, נפתחתי שוב, שיקמתי את הבטחון העצמי שלי לפתח קשרים חברתיים, לעמוד בפני אנשים ולדבר, להיות עם אנשים בלי לחשוב בכל פעם על הצעד הבא. זה עזר לי מאוד ואני כל כך שמחה שיצאתי מזה".