Medical Marijuana Evaluations

מאמר מתורגם: לגדל ילדים רגישים להיות מנהיגי העתיד

לגדל ילדים רגישים להיות מנהיגי העתיד

מאת אימי מונטיסלו ( Amy Monticello)

תרגום: טלי כהן סולל

 

בתי בת השלוש, בנה (Bena), ואני יושבות על הרצפה בחדר השינה שלה, עורכות "מסיבת תה". כמו רבים מהמשחקים שלנו, למסיבה הזו יש חוקים. כמקובל אנו משתמשות בקנקן התה הוורוד של בנה ומזמינות בכל פעם חבורה אחרת של בובות פרווה, אבל שלא כמקובל אנחנו שותות "תה" אך ורק מדלי הפלסטיק הגדול בצורת דלעת בו השתמשה בנה השנה עבור משחק 'ממתק או תעלול'. הסיבה? בנה לא רוצה לשפוך תה על הרצפה. היא מבינה שכלי גדול הוא מקדם ביטחון טוב יותר כנגד נזילות.

אולם כפי שמלמדת דניאל טיגר (Daniel Tiger) תאונות קורות. "עוד תה בבקשה, אמא" אומרת בנה, מקישה על הקנקן כדי שקולות מזיגה אמיתיים ישמעו. ואז "הו, לא! שפכתי קצת תה!" אנו לוקחות מטלית ומנקות את הרטיבות הבלתי נראית מהשטיח. "הכל בסדר" היא אומרת, מרוצה ומוכנה להמשיך לחגוג. למדתי להבין את הנזילות הפיקטיביות האלו כצורה של משחק בטוח עבור בתי, שתגובתה לנזילות אמיתיות – בלגן או אי סדר מכל סוג שהוא – משקפת את תגובתי שלי.

הפעילות נעצרת כדי שחוסר ההתאמה יתוקן: סימון של עיפרון תועה יימחק, טיפת חלב תנוגב מהשולחן. בעלי משווה זאת לכך שבאמצע משפט אעצור הכל כדי למחות חלקיק אבק בו הבחנתי מעברו השני של החדר. או להיטיב אהיל או את הווילונות הקטנים. בתי ואני חולקות את התגובה הכפייתית הזו לסביבה שלנו בדיוק כפי שאנו חולקות מבנה אישיות בסיסי, והתנהגות זו היא רק התגלמות קטנה שלו: אישיות בעלת רגישות גבוהה.

בספרה עב הכרס ורב ההשפעה "ילד רגיש מאוד" "The Highly Sensitive Child", ד"ר אילין ארון (Elaine Aron), מציגה את ארבעת המאפיינים המרכזיים של בעלי רגישות יתר: עיסוק בהרהורים עמוקים; נרגשים או מוצפים בקלות; היענות רגשית גבוהה ואמפטיה; ושימת לב לפרטים חמקמקים או שנאמרו בין השורות.

בתוספת למהדורה של 2014, הסופרת מתעמקת במחקר מוקדם על ההתאמה בין רגישות גבוהה וחוסר שמחה/אומללות. "חשדתי שיש לכך קשר להיסטוריה האישית של האדם, אנשים רגישים מושפעים במיוחד ממתח בצעירותם, וזה מה שגילינו," אומרת ארון. "אולם עם ילדות טובה דיה, הם היו מאושרים ככל אחד אחר, ואולי אפילו יותר מאחרים."

כשהייתי ילדה, משפחתי נתנה לי את כינוי החיבה שרה ברנהרדט, על שם שחקנית מהתקופה הויקטוריאנית שהופעותיה המלודרמטיות זיכו אותה במידה שווה של הערצה ולעג. "רגישה" היתה מילה שתכופות השתמשו בה במשפחתי לתאר את תגובותיי המוגזמות לדברים שגרתיים כמו קול זמזום של צרעות, צליל החיכוך של משחת שיניים מחוספסת או מרקם של רוסטביף נא.

כמתבגרת, התעניתי מכל תנודה במערכות היחסים שלי, אשר בדרך כלל התקיימה בחוויה שלי ולאו דווקא במציאות. הייתי מסוגלת לחוש כשחבר עמד להתרחק, ונעשיתי מאוד נזקקת ותלותית, ונחושה עד כפייתיות להבין איפה בדיוק אני עומדת. אפילו כיום אמא שלי מאשימה אותי בשמיעת עלבונות שלא היו, מעשיית עניין גדול מהערה חולפת של בן משפחה. איבדתי שעות שינה רבות מספור לטובת עיסוק בהערות כאלו בראשי, מקובעת על רמיזות סרקסטיות, מזלזלות או שיפוטיות שיכולתי להישבע ששמעתי בדבריהם, גם אם נאמרו כלאחר יד.

היתה לי ילדות מאושרת. גדלתי בידיעה שאני נאהבת, והרגישות שלי היתה פתח למערכות יחסים עמוקות ומלאות משמעות, יותר משהייתה לי לעול. אבל פיתחתי תחושת עצמי כבעלת קליפה דקה, חלשת אופי ודרמטית. ונאבקתי בדיכאון ובחרדה לאורך כל חיי הבוגרים. התמודדתי בדרכים בריאות באמצעות כתיבה והתעמלות, אבל דרכי ההתמודדות כללו גם אלכוהול, מריחואנה ותרופות מרשם. אחד הפחדים הגדולים שלי הוא שבתי תסתמך אף היא על השיטות האחרונות האלו.

מחקרה של ארון מציע לי נחמה בכך שרגישות לא חייבת להיות גזר דין של מחלות נפש לכל החיים, במיוחד כיוון שלבעלי ולי יש גישה למחקרים חדשים שיכולים להדריך את ההורות שלנו. אנחנו יודעים כי לצעוק אינה רק דרך לא יעילה בחינוך ילדים באופן כללי, היא אף עלולה להגביר ממש את מצוקתם של הילדים הרגישים הפרטיים שלנו. אנו יודעים כבר להימנע משעות השיא בקניונים ובמסעדות. כשאנו מארחים חברים למשחק, אנו יודעים שבנה תבלה את שעת המשחק הראשונה לבדה בחדרה בהסתגלות לרעש ולפעילות של הילדים האחרים בביתנו. והחשוב ביותר, אנו יודעים לזהות את כל הכישרונות שבהן בורכה בנה בזכות רגישותה: יכולתה לנסח רגשות ולדון בהם, נטייתה המיוחדת לחלוק עם אחרים, זיכרונה החד כתער, האהבה שלה ל'זמן שקט' והצורך שלה בו, הסדר והניקיון שלה והחיבה חסרת הגבולות לאלו שבהם היא בוטחת.

אולם בתרבות שלנו, הראייה של רגישות גבוהה כחולשה והכינויים הנגזרים מהראייה הזו (כמו לקרוא לאנשים בציניות "ייחודיים כפתיתי שלג") קיבלו חיזוק מטרנד תרבותי שהולך ומתחזק לאחרונה: תגובת-נגד הפגנתית נגד כללי התקינות הפוליטית ('פוליטיקלי קורקט') והתייחסות חומלת. במיוחד במדיה החברתית, אנו רואים לעג משולח רסן לכל נסיון להגן על רגשותיהם של אחרים באמצעות בחירה זהירה של מילים ושל נימת הדיבור. נראה שאמריקנים רבים נחושים לבנות "עור פיל" קולקטיבי באמצעות שילוב של הפחדה, בריונות והתעללות.

אני אסירת תודה שבנה עדיין צעירה ולעת עתה השפעתם של הוריה על תפישתה העצמית נותרת זו השלטת. מחקרים מראים שציפיות של עמיתים מתחילות לתפוס את מקומן של ציפיות הוריות כאשר ילד מתחיל להגיע לבית-הספר באופן סדיר בכיתה א'. ב"הנחת ההשפעה הסביבתית" (Nurture Assumption) הפסיכולוגית ג'ודית' ריץ' האריס (Judith Rich Harris) מדגישה עד כמה חשוב שילדים יוכלו להתנהל בחופשיות בתרבותם, מחוץ לבית, ובכך היא ממחישה את גודל ההשפעה של התרבות על התפתחות האישיות.

על רקע המגמה להעדפת קשיחות רגשית סביר שהמתקפות על מה שנתפס כרגישות רק ילכו ויתגברו, ובעלי רגישות גבוהה מועדים להיפגע. אך אחרי ככלות הכל, דווקא אנשים כמו בתי יאזנו השלכות מסוימות של האטימות והקשיחות. ב'ציוויליזציה האמפטית'  The Empathic Civilization שיחת TED הקושרת בין אמפטיה אנושית לצורך הדחוף בשימור הסביבה, ג'רמי ריפקין (Jeremy Rifkin) אומר ש"אמפטיה היא היד הבלתי נראית. אמפטיה היא המאפשרת לנו להרחיב את רגישותנו לזולת כך שנוכל להתלכד ליחידות חברתיות גדולות יותר". במילים אחרות, אמפטיה, תכונת אופי שהיא סימן היכר לבעלי רגישות גבוהה, יכולה להיות הנוגדן לעולם עצבני שמעריך קרתנות וצרות אופקים מתבדלת.

לא רק שאני מעוניינת שבנה תדחה את התחושה שרגישות היא פגם אישיותי, אני רוצה שהיא תראה בה מקור לאושר. הסוציולוגית ברנה בראון Brené Brown  אומרת שפגיעות – על פי הגדרתה, "הנכונות להיות חשוף לראייה של האחר" – חיונית לחיים שנחווים במלוא עוצמתם הרגשית, ולאנשים בעלי רגישות גבוהה לעיתים קרובות אין ברירה אלא להיות פגיעים. "פגיעות נשמעת כמו אמת ומרגישה כמו אומץ", אומרת בראון. "אמת ואומץ אינם תמיד נוחים אך הם לעולם לא חולשה".

יש משחק נוסף בו אנו משחקים עם בובות הפרווה של בנה, ואני מכנה אותו משחק הרגשות. בנה תרים את הדוויג ינשופית השלג או את באולה הפיל או את חברה האהוב ביותר הדב הגדול ותגיד לי מה הם מרגישים. "באולה נרגש". היא תגיד, או "הדב הגדול עייף", היא גם אומרת לי מתי הם כועסים או מצוברחים, נסערים. "הדוויג עצובה" היא תאמר. לפעמים נחבק את הדוויג או נכין לה ארוחת ערב, אבל בדרך כלל אני רק אומרת שאני מצטערת שהדוויג עצובה. לפני הכל אנחנו מבטאים מסר של קבלה – התנאי המקדים החיוני לכבוד, לתחושת ערך. ובכל פעם בנה תאמר "הדוויג שוב שמחה".