Medical Marijuana Evaluations

חבר'ה פוביה – מוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, ספטמבר 2011

חבר'ה פוביה, אספה פלד, מוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, ספטמבר 2011

במשך שנים הם פחדו לצאת מהבית וכל מפגש חברתי היה עבורם סיוט. הם סבלו מבעיות בבית הספר מקשיים בעבודה, מבדידות . אחרי שאובחנה אצלם "חרדה חברתית", נכנסו למסלול של טיפולים וסדנאות והחלו לחיות מחדש. מהי אותה חרדה שלא רבים מודעים אליה, ואיך אפשר וצריך להתמודד איתה.

ארבע שנים לא יצא ד', 18, מביתו. בגיל 14, מיד אחרי שהחל ללמוד בתיכון באזור מגוריו במרכז הארץ, עזב את בית הספר בעקבות לחצים נפשיים. "הרגשתי שאני לא מתחבר לאף אחד", הוא אומר. "הרגשתי כמו שתול שלא קשור לסביבה ומנסה להשתלב בכוח. הייתי מודע בצורה קיצונית לכל תזוזה הכי קטנה שלי, וההרגשה הייתה כאילו אני באודישן בכל רגע. כל מפגש עם ילדים היה גורם לי לאבד את עצמי ולא ידעתי מה להגיד. פחדתי שיפנו אליי ואגיד שטויות ולא יעריכו אותי. הביטחון העצמי שלי בדיבור היה ברצפה ופשוט סתמתי את הפה כמו דג. לא ידעתי איך להתעמת עם אנשים ולעמוד על שלי, ולכן לעגו לי בבית הספר. ניסיתי להצטייר כמו גבר והייתי מעמיד פנים כאילו לא אכפת לי שיורדים עליי ומכים אותי, למרות שזה פגע בי. "בטיפשותי חשבתי שזה גברי להראות שלא אכפת, בעוד בפועל הפכתי לשק חבטות. עם הזמן ניתקתי קשר עם כולם.
הפסקתי ללכת לבית הספר ונשארתי בבית. העולם שלי היה בין החדר שלי לסלון. הימים היו כל כך דומים, שאיבדתי את תחושת הזמן. הייתי קם בשעותת מוזרות ולא יודע אם זה יום או לילה, חייתי בבועה פנימית ומצאתי רוגע רק עם עצמי ועם המוזיקה. החבר הטוב היחיד שלי היה המחשב. אבא שלי אמר לי שאני כמו חתול: אוכל, עושה צרכים וישן. ארבע שנים שרפתי בהליכה מהחדר לסלון, לא ידעתי ולא הבנתי למה אני כל כך מפחד מאנשים. ידעתי שאני מפסיד שנים של נעורים שלעולם לא יחזרו, ובכל זאת לא יצאתי". לפני כמה חודשים הוא אובחן לראשונה כלוקה בחרדה חברתית והצטרף ל"רקפת", קבוצה ראשונה מסוגה לעזרה עצמית המיועדת לצעירים שלוקים בחרדה חברתית. בזכות הקבוצה הוא החל לצאת מפתח בית הוריו ואפילו התחיל לענות לעתים לטלפון. "פתאום אני יכול לדבר עם אנשים בגילי ולא מפחד שהם יאכלו אותי או יפגעו בי. אמנם אני יוצא מעט מהבית, כי אין לי קשרים חברתיים, אבל אני פוגש בקבוצה אנשים בני גילי ואני רוצה כבר לחוות דברים שנמנעתי מהם, כמו לקנות בגדים. אני יוצא מפעם לפעם לקניון לראות סרט או לסופר, דברים שלא עשיתי בעבר. הייתי רוצה להיפטר מהחומה הזו ולהתרגל לחיים עם אנשים. אני מרגיש כאילו שמתי את החיים על פאוז ועכשיו אני לוחץ על הפליי. זה עדיין לא מצליח, אבל אני מרגיש שיש לאן לשאוף". ד' לא לבד. הוא שייך לקבוצה לא קטנה של אנשים שלא יכולים לדבר בטלפון, לא יכולים להיכנס למסיבה, לא חוגגים ימי הולדת, חוששים מראיונות עבודה ובחברת אנשים אחרים מזיעים, מסמיקים ומרגישים עייפות, לחץ ורעידות. הם משוכנעים שהם נראים מוזרים ושכולם מסתכלים עליהם ובטוחים שהם טיפשים. "חרדה חברתית היא פחד מפני ביצוע פעולות מסוימות בפומבי, כמו לדבר בפני אנשים, לאכול או לשתות, לדבר בטלפון או אפילו לפנות למוכרת בחנות", אומרת ד"ר צופי מרום, המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיזמה והקימה את הקבוצות לטיפול בחרדות חברתיות בכלים קוגנטיביים-התנהגותיים. "למשל, ילדים בתיכון לא יעזו לענות למורה למרות שהם יכולים להיות תלמידים מעולים, ובבר-מצווה לא יהיו מסוגלים לשאת את הדרשה. חתן ביום חתונתו לא יהיה מסוגל להגיד בנוכחות האורחים את הברכות אחרי הרב. יש טווחים גדולים של החרדה הזו, הקלה יחסית, כמו חוסר יכולת לדבר בפני קהל, ועדד למקרה של ד' שנשאר בבית ומתנתק. הם לא עובדים, לא יוצרים קשרים רומנטיים, אין להם חברים, הערך העצמי שלהם נמוך, ויש סיכוי שלבעיה שלהם יתווסף דיכאון שעלול ללכת עם מחשבות אובדניות".

אדם חשין, 34, מורה לאנגלית בתיכון אנקורי בראשון-לציון, בנו של נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, דוד חשין, נולד וגדל במשפחה מבוססת בשכונת רחביה בירושלים ואת ילדותו הוא זוכר כמאושרת. הוא היה ילד מקובל ושחקן כדורסל מצטיין, אך כשהגיע לתיכון התהפכו חייו. "משהו קשה, מתח חדש ובלתי מנוצח, חדר לחיים שלי במצבים חברתיים, וכל הביטחון העצמי שהיה לי התפוגג", הוא מספר. "השרירים שלי היו נתפסים בחברת אנשים, וכל הגוף כאב לי. כל הזמן רציתי להיות לבד. בכל מפגש פחדתי לעשות טעות ושילעגו לי, וככה התחיל תהליך של הימנעות מללכת לאירועים חברתיים ואובדן ביטחון". לדבריו, משפחתו הפנתה אותו לפסיכולוגים לטיפולים שונים, "אבל אף אחד לא איבחן שסבלתי מחרדה חברתית, ואני נותרתי באפלה בלי לדעת מה יש לי". בבית הספר כל יום היה עבורו סיוט. חברים לא היו לו. אחרי הלימודים הסתגר בתוך עצמו. בצבא, שם שירת כחובש, המצב לא השתפר. "השירות הצבאי העלה את החרדות והדיכאון לרמות קשות. הגבריות והמצ'ואיות בצבא הן מאוד קשות לאנשים מהסוג שלי. הייתי במצוקה קשה ולא יכולתי לשתף אף אחד. פשוט השתדלתי לא לפגוש אנשים ולא הוצאתי מילה מהפה". אחרי הצבא נסע להודו ("חשבתי שאולי שם ייעלמו הבעיות שלי, אבל זה לא קרה"), ומשם נסע ללונדון, ללימודי בלשנות ואנגלית. "הלימודים בלונדון היו בריחה. בלונדון הייאוש יותר נוח, אבל גם שם היה לי קשה לצאת מבועת הבדידות שלי. לא יצאתי כמעט מהדירה ולא דיברתי עם אנשים. באוניברסיטה לא הוצאתי מילה. רוב הזמן הרגשתי מתח נפשי וגופני. הרגשתי מגושם וחסר ביטחון, וגם כשאנשים רצו להכיר אותי וליצור איתי קשר, תירגמתי את הכוונות הטובות שלהם לדברים שליליים. כשמישהו הציע שנלך לסרט, מיד חשבתי שהוא לא מצא מישהו יותר טוב ממני או שבטח משעמם לו, וסירבתי. אם בחורה הייתה מתחילה איתי, חשבתי שאין לה מישהו יותר טוב". הוא חזר עם תואר בלשון ובבלשנות אנגלית ובחר להיות מתרגם, עיסוק שלא דורש ממנו לפגוש אנשים. שלוש שנים ישב בבית ותירגם. "שלוש שנים אני והחתול שלי היינו הולכים בבוקר מהמיטה למחשב וחוזרים בלילה למיטה, הייתי בדיכאון איום וקשה". לפני חמש שנים גילה באקראי באינטרנט את שאלון ליבוביץ', שבודק את חומרת החרדה החברתית. הוא ענה על השאלות ולהפתעתו גילה שיש לו חרדה חברתית. משם הדרך אל הסדנה של ד"ר מרום הייתה קצרה. הסדנה, הוא אומר, הייתה נקודת אור בחייו אחרי שנים של אומללות, בדידות, סבל וביקורת עצמית קיצונית. בשונה מטיפול פסיכולוגי פרטני, שנו המטופל יושב או שוכב ומשוחח עם הפסיכולוג, בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, CBT, שנהוג בסדנה של ד"ר מרום, הטיפול חווייתי יותר. "CBT נחשב לטיפול היעיל ביותר לחרדות חברתיות", אומרת ד"ר מרום. "אנשים עם חרדה חברתית נמנעים מלדבר, וככל שהם בורחים מזה, החרדה גדלה. בטיפול CBT אנחנו עושים חשיפות של המצבים שגורמים להם חרדה. הם יודעים שיחושו חרדה, אבל אם יתרגלו את המצב הרבה פעמים בקבוצה מוגנת, רמת החרדה תרד. אנחנו מלמדים אותם להפסיק עם ההימנעויות ולזהות את החשיבה המעוותת; אומרים להם שגם אם מישהו מהם יסמיק זה לא נורא". אחרי הסדנה הצטרף חשין לקבוצה לעזרה עצמית לבוגרים שהקים יואב, איש היי-טק הסובל מחרדה חברתית, ושם המשיך לתרגל ולהנחות תרגילי חשיפה. בעקבות השינויים שחווה, הוא מספר, למד הוראה והיום הוא מלמד בתיכון. לפני חצי שנה הקים ביחד עם יואב את סדנת "רקפת", הפועלת בגבעתיים ומיועדת לצעירים ולצעירות הסובלים מחרדה חברתית. הסדנה, שזוכה להערכה רבה, היא הדרך שלו לסייע לאנשים שסובלים מהבעיה שממנה השתקם. "לו הייתי מאובחן נכון בגיל הנעורים", הוא אומר, "לא הייתי מבזבז כל כך הרבה שנים בבועה שלי ובבדידות שחייתי בה".

ענר רוזמן, 22, סטודנט למדעי המחשב ופיזיקה מחולון, לא חגג את ימי ההולדת שלו עד לפני שנתיים. הוא גם לא השתתף בחגיגות של אחרים. "הרעיון לחגוג יום הולדת ולהיות במרכז העניינים היה מבעית. ללכת לאירועים של אחרים, שיפנו אליי וידברו איתי, היה סיוט. כל מפגש היה גורם לי לחץ גדול ועומס נפשי". הוא למד בכיתת מחוננים מכיתה ג' עד י"ב, אבל הרגיש שהוא לא חכם. בהפסקות תמיד נשאר בכיתה. "עברתי כמה אירועים טראומטיים של התעללויות. בכיתה ח', למשל, אחד הילדים לקח אח החולצה שלו, שהייתה מלאה בזיעה, ושם לי אותה בפרצוף. הרגשתי מושפל בעיקר מכיוון שרציתי להחזיר לו אבל לא ידעתי איך". הבעיות החריפו בתיכון. "לא הלכתי למסיבות ולא לצופים. באירועים המעטים שאליהם כן הגעתי הייתי עומד בצד ולא מדבר עם אף אחד. הייתי מנותק מהכיתה שלי, ואני לא אתפלא אם הם בכלל לא ידעו על קיומי. מגיל 18 הייתי נעזר באלכוהול כחומר משכך חרדות, דבר שלא הייתי ממליץ עליו לאף אחד מכיוון שזה אמנם נותן ביטחון, אבל לא ביטחון אמיתי ובריא שאמור להיבנות מרבדים אחרים. זה פשוט רעל". הוא החליט להיות עתודאי והיה משוכנע שהלימודים באוניברסיטת באר-שבע יעזרו לו להתגבר על מצוקותיי, אבל זמן קצר אחרי שעבר לשם התרסק נפשית. "היו ימים ולילות שישבתי בבית ולא הייתי מסוגל אפילו ללכת לשירותים כשהשותף שלי היה בבית. פחדתי לפהק מול אנשים. המצב שלי היה נורא. לא הלכתי לשיעורים באוניברסיטה. היו ימים שלא אכלתי כלום כל היום, כי לא הייתי מסוגל לצאת למכולת לקנות אוכל". הוא התחיל טיפול פסיכולוגי אבל עזב, עבר לעוד פסיכולוגית וגם אותה עזב. "אולי לא הייתי בשל לטיפול כי הייתי סגור וקשה. אני זוכר שאמרתי למטפלת שלי שקראתי באינטרנט על חרדה חברתית ומצאתי סימפטומים זהים, אבל היא לא קיבלה את זה". הוא עזב את האוניברסיטה והתעקש להתגייס לקרבי. אחרי שבוע בטירונות התערער. "הגעתי למצב שהרגשתי שאני מסוגל לירות לעצמי בראש מרוב דיכאון. לא הרגשתי שייך, אף אחד לא הבין אותי, הייתי במצב של קיפאון ולא דיברתי עם אנשים. לא אכלתי במשך ימים כי התביישתי". רק לפני כשנתיים, לאחר שאובחן כסובל מחרדה חברתית, הגיע לסדנה של ד"ר מרום ומשם המשיך לקבוצת בוגרים. חייו החלו להשתנות. הוא חזר לאוניברסיטה וסיים שנה ראשונה בהצלחה. "לפני שנתיים לא הייתי מסוגל לעשות את הראיון הזה ולהיחשף כי הייתי פוחד שאנשים יידעו שיש לי חרדה חברתית. אני מרגיש הרבה יותר נוח. החשיפות בקבוצה והמפגשים עוזרים לי מאוד ואני מרגיש שאנשים סביבי כבר לא חושבים שאני פסיכי. אני מרגיש שאני עוף פחות מוזר". גם ג', 20, מצפון הארץ, שהצטרף לקבוצת "רקפת" לפני כמה חודשים, מספר שחש שינוי לטובה. "אחרי שנים שלא דיברתי עם אף אחר פתאום היה לי מקום שלא פחדתי לדבר בו כי כולם כמוני. בקבוצה אני מדבר מול אנשים שלא שופטים אותי, כי הם בעצמם מכירים את התופעה. ולמרות השינויים לטובה, אני לא מעז לספר לחברים חדשים שיש לי חרדה חברתית כי אני עדיין פוחד שיעריכו אותי פחות".

ענת קול, פסיכולוגית קוגניטיבית-התנהגותית, עמיתה במכון "שיטות" לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, מתנדבת ב"רקפת". "זו לא קבוצה טיפולית וזה היופי שבה, היא אומרת. "זו קבוצה לעזרה עצמית, יש לזה עוצמה אדירה ולכן אני תומכת בהם. יש קבוצות כאלה שמונחות על ידי פסיכולוגים, אבל קבוצה המונחית על ידי אנשים שבעצמם מקבלים טיפול היא יוצאת דופן. זה הכוח של הקבוצה וזה מעצים את המשתתפים. הם יודעים שזה לא עוד טיפול פסיכולוגי. יש שם תחושה של נורמליות, של שותפות. בעצם זה מפגש של אנשים שסובלים מבעיה דומה. הקפיצה שהם עושים היא לעתים מדהימה. הם גם הפכו לקבוצה חברתית, הם נפגשים ושותים בבתי קפה, וזה הישג גדול עבורם". ד"ר מיכאל זיו-אור, פסיכולוג קליני וחוקר מבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים, מתריע שיש נטייה להפחית בחומרת הבעיה של חרדה חברתית, מה שמזיק לאנשים שסובלים ממנה. "הכישלון בזיהוי מוקדם מונע מהורים ומנערים לפנות לטיפול ממוקד", הוא אומר. "מניסיוני אני יודע שחלק גדול מהאנשים הסובלים מחרדה חברתית הם בעלי יכולות אינטלקטואליות גבוהות ורגישויות גבוהות לזולת. הימנעות מטיפול יעיל גורמת לפגיעה משמעותית ביכולת המימוש שלהם וכתוצאה מכך לבעיות כמו הערכה עצמית נמוכה וקשיים בבניית מערכות יחסים".

ד"ר מרום טוענת ש-13 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מחרדה חברתית, ולמרות זאת מדובר בתופעה שאינה מאובחנת כנדרש. "זה מתחיל בבית הספר, שם המורים בדרך כלל מתמודדים עם המפריעים, ואילו את הילד השקט, התלמיד הטוב שמכין שיעורים, הם מזניחים. אם הילד הזה לא יקבל טיפול מתאים, אחרי שנים הוא עלול ללקות בדיכאון, ודווקא הילד המפריע יסתדר בחיים". ועדיין, אפשר להתמודד עם חרדה חברתית. מי שעשתה את זה בגדול היא לילך חן, 24, מחולון, שרשמה לזכותה 21 מיליון כניסות לסרטונים שהעלתה ליוטיוב, בעיקר זה שבו היא רוקדת ברייקדאנס על קצות אצבעות ידיה. חן כבר השתתפה בתוכניות ילדים והתראיינה בטלוויזיה על ההישג שלה וכן השתתפה בפרסומות בחו"ל, והכל קרה לאחר שהגיעה לסדנאות בתחום. מאז סיימה קורס בדיבור בפני קהל, דבר שעודד אותה להקים קבוצה לסובלים מחרדה חברתית בגילים 20 עד 40 שאותה היא מנחה, וכן לפתוח קומונה בשם "חרדתיים אופטימיים" באתר תפוז. "אלה דברים שרציתי לעשות עוד קודם", היא אומרת, "אבל לא ראיתי את עצמי עושה אותם בשום אופן. לא הייתי מעלה על דעתי שאני יכולה לדבר מול אנשים. גם הייתי בטוחה שלעולם לא אמצא עבודה". עד לפני כמה שנים הייתה לחן רשימה ארוכה ומפורטת של כל הדברים שפחדה לעשות: היא פחדה לדבר עם סבא וסבתא, עם הדודים, עם המשפחה המורחבת, עם אנשים זרים, עם מוכר שפונה אליה; היא פחדה לדבר בטלפון עם אדם זר; לאכול עם מישהו שלא מהמשפחה הקרובה, לאכול לבד במקום ציבורי; להתקשר לאדם שהיא לא מכירה; לשאול במקום מסוים אם צריכים עובדים; לעבוד עם אנשים; לדבר עם מרצה באוניברסיטה, לדבר מול כיתה ולדבר מול קהל. "היום אין לי בעיה לדבר עם המשפחה ועם אנשים זרים, אני מפתחת שיחות בלי בעיה", אומרת חן בסיפוק. " גם אין לי בעיה לנהל תקשורת בטלפון או פנים אל פנים עם אנשי מקצוע. אני יכולה לאכול ארוחת צהריים בקפטריה באוניברסיטה ולצאת למסעדות, למרות שזה עדיין מביך אותי. אני ההוכחה שאפשר לנצח את החרדה החברתית".