Medical Marijuana Evaluations

המלצות מאת הורים למשתתפים ברקפת

המלצה מעידית, אמא של עידו

עלה לאתר 8/6/17

אני אמא חד הורית לנער ביישן וחסר ביטחון חברתי. נער שסחב שנים רבות חוויות חברתיות לא טובות בביה"ס והסכים לאזור אומץ ולהצטרף לקבוצה ומהר מאוד הרגיש נעים ונוח – בסוף המפגשים הנער יוצא מהם פתוח ושמח ופניו מחייכות והוא מתקשר וקומוניקטיבי יותר מבשאר ימי השבוע.. הוא נהנה מהמפגשים ותמיד נתרם. בנוסף, נוצרת בקבוצה מחויבות וערבות הדדית בין המשתתפים ויחסים קרובים נרקמים בין המדריכים לנערים ובין הנערים לבין עצמם. כמו כן, נוצרו גם קשרים עם כמה הורים שמשתפים פעולה אחד עם השני במטרה לחזק את הקשרים בין הנערים ולהזמין לביתם.  ההורים משלבים ידיים ומאפשרים את הפעילויות החברתיות.  ממליצה בחום!

 

המלצה מליאורה, אמא למשתתפת באחת הקבוצות. 

עלה לאתר 3/6/17

את עמותת רקפת גילינו בכוחות עצמנו בחיפושינו הרבים אחר מציאת פתרון לנערה מקסימה, נבונה ונורמטיבית אבל "ביישנית".

כמו פרח הרקפת – צנועה ונחבאת אל הכלים וזקוקה לפיתוח יכולות חברתיות כדי לפרוח ולזקוף את ראשה.

מהרגע שיצרנו קשר עם אדם חשין, מנכ"ל העמותה, ידענו שהגענו למקום הנכון.

הקבוצה נפגשת מדי שבוע ומשמשת מסגרת חברתית, הכוללת בני נוער בגילאי 15-18 לערך שמתמודדים עם צרכים דומים בתחום החרדה החברתית ואשר נדרשים בחיזוק הביטחון העצמי בסביבה חברתית ובפיתוח היכולת הטבעית להתחבר – הטמונה בכל אחד ואחד. המסגרת בעיקר מחזקת את היכולת למימוש הפוטנציאל שלהם באמצעות אסטרטגיות חברתיות, משחקים ודינמיקה קבוצתית.

הבת שלנו נמצאת במסגרת הקבוצה מזה כשנה ומצפה מדי שבוע לפגישה החברתית.

ההתחלה לא היתה קלה, בשל החשש והחרדה האישית בפני כל 'בלתי-נודע', אך האמונה בשירה ובכוחותיה הביאו אותנו לשכנעה להצטרף לקבוצה ממנה חששה, ובכל מפגש עלה מפלס האמון בקבוצה והחשש נעלם. בכל שבוע התחזק הרצון להשתתף ולהרגיש שייך ללא רתיעה חברתית.

תהליך העבודה מכוון משימות ויעדים, שהן מטרות ברות השגה, המהוות צעדים קטנים בשביל ההתקדמות האישי, אך התמיכה ובעיקר האווירה המקבלת והמכילה בשילוב המקצועיות והאנושיות של אדם ושל מנחי הקבוצה מקרינה אל בני הנוער את הביטחון ללכת בדרך ולחשוש פחות ופחות. כך גם בתוך הקבוצות מהם הם מגיעים (בביתם ובסביבתם, בקבוצות בית הספר וכד'), כשהם שואלים את עצמם: האם יקבלו אותי כאן? אני פוחד, מי יעזור לי? זו הופכת להיות קבוצת תמיכה לבני נוער דומים באישיותם. העמדת מטרות הפורצות את גבולות היכולת תוך טיפוח של חוויות משותפות, ובאווירה מקצועית ומקבלת הפכו לאבני היסוד ויצרו קבוצה מקסימה של בני נוער נורמטיביים שמצאו בעזרתו של אדם חשין מענה לצרכים.

בסבלנות ובקשב רב למעצורים הרגשיים, הצליחה הקבוצה לייצר מנגנונים להתגבר ולהתחבר גם בין הקבוצה עצמה וגם באמצעות משימות ביתיות ומשימות אישיות. לאט ובתהליך מותאם לקבוצה נוצר, עם הזמן, מרקם חברתי מגוון ומעניין של קבוצה איכותית המלמדת את עצמה להתגבר על הקשיים. ובאמצעות עבודה על יכולות חברתיות, אימון ע״י משחק, לימוד אסטרטגיות חברתיות – קיבלה בתנו ביטחון ועוז רוח ותעוזה להנכיח את עצמה חברתית, להביע עצמה בקול רם בקבוצת רקפת וכן להיות יותר משמעותית במעגלים החברתיים – מהם היא באה (בית הספר, חוגים, תנועת הנוער).

יישר כח לאדם שבאמונתו ביכולות של בני הנוער והיכרותו עם הצרכים האמיתיים שלהם מפתח קבוצות בכל הארץ.

 

המלצה מאיריס, אמא למשתתפת באחת הקבוצות

עלה לאתר 25/5/17

ישר כוח

התפתחות העמותה מתורגמת מבחינתי כעוגן שלא יסולא מפז להרבה ילדים ועל כך ת ו ד ה

אלרון ונטלי אנשים קסומים שפעילותם היא מלאכת קודש עם לב גדול ויכולות מרגשות.

איריס

 

ביישנות וחרדה חברתית

מאת נורית שי, אמא של עידו

עלה לאתר 23/5/17

שמי נורית, ואני רוצה לספר לכם על התהליך הנפלא שעבר עידו, הבן שלי, בזכות קבוצת רקפת. כשעידו היה בן 15 הוא עזב את ביה"ס ונשאר בבית. נער חכם מאוד, שקט וביישן מאוד, עסוק שעות במחשב, מבודד חברתית, אך עם רצון להיטיב עם עצמו ולנסות לבנות מעגלים חברתיים. הביישנות התבטאה לדוגמא, בחוסר יכולת ליצור שיחה פשוטה עם זרים, ואפילו לקנות משהו במכולת. בשילוב עם מטפל, הגענו אל אדם, מעמותת רקפת. כבר באותו השבוע עידו קבע פגישה עם אדם בראשון לציון. שיחת הכרות בבית קפה יחד איתי. אני התרשמתי מאוד מאדם וגם מהפעילות שמעולם לא שמעתי עליה קודם לכן.  גם אני הייתי ילדה ביישנית, והרעיון של אדם להקים קבוצת תמיכה ועזרה לנערים ונערות ביישניים פשוט קסמה לי. חשבתי מיד לעצמי, איך זה היה עוזר לי אם היתה קבוצה כזו כשאני הייתי נערה.

עידו היה נחוש לנסות להתמודד עם הביישנות ומיד רצה להצטרף לקבוצה. במשך כשנה עידו הקפיד להגיע למפגשים של  קבוצת רקפת. למרות המרחק מביתנו, המפגשים התקיימו בראשון ואנו גרים ברחובות, עידו ביקש שאביא אותו לכל מפגש ומפגש. במפגשים הם תרגלו בקבוצות קטנות מאוד יחסים בינאישיים, שיחות חולין, הכרויות, והכל דרך משחקים חוויתיים ומהנים.

היום עידו בן 18 ואני ממש שמחה לספר שהוא מוקף בחברים וחברות רבים. בזמן כתיבת שורות אלו היום, נמצאים אצלו חברים. הוא מזמין והולך אל חברים, ולעיתים חברים נשארים לישון אצלו. הוא יוצא יחד איתם לבלות לסרטים, מסעדות או סתם נפגשים לשיחה טובה. היום רף הביישנות ירד כמעט למינימום, כי עידו עשה דרך ענקית כדי להגיע להישגים החברתיים שאותם כל כך רצה.

בכל הזדמנות שאני פוגשת חברות שמספרות על ילדים או נערים ונערות ביישניים או מבודדים חברתית, אני מספרת להם על רקפת. מבחינתי זו ממש בשורה חדשה. אני רוצה לשתף כמה שיותר אנשים בקבוצות האלו, כדי שכמה שיותר נערים ונערות שחווים בדיוק את אותם קשיים, יוכלו להתמודד ולקבל כלים להתמודד עם הקשיים של חרדה חברתית וביישנות.

 

 

המלצה על רקפת                                                                                                                          

מאת מירי, אמא של ניר

עלה לאתר: 16/5/17

אני כאמא של ילד שסובל מבעיה חברתית רוצה להמליץ בחום רב על הקבוצה "רקפת", לפני שנים התוודעתי לקבוצה בעקבות בעיה חברתית של הילד הגדול, הכרתי אז את אדם , נחשפתי לאיש מקסים , קשוב ומבין. בני הבכור הצטרף לקבוצה,  היה שותף  פעיל בקבוצה.
עברו שנים והתברר שגם בני השני סובל מבעית חרדה, לגמרי שכחתי מהקבוצה, התחלתי לחפש לבני עזרה, פניתי לכל מיני גורמים וצירפתי אותו לקבוצה שאמורה לעזור לילדים עם בעיות חברתיות, הבן שלי לא השתלב בקבוצה ואמר שהרגיש כמו "בתוך מעבדה", כל הפגישות בקבוצה זו נעשו בתוך חדר עם קבוצת ילדים וניר לא הרגיש שייך לקבוצה שנרשם אליה. ואז נזכרתי בקבוצת "רקפת" , התחלתי לחפש באינטרנט והגעתי שוב לאדם, צירפתי את ניר לקבוצת "רקפת" ומאז הילד שלי ממש פורח. היתרון בקבוצה זו שהוא נפגש עם ילדים בני גילו עם אותן בעיות פחות או יותר, בקבוצה הם נפתחים ומדברים, יש דינמיקה קבוצתית ומשחקים שמחברים בין הילדים וגורמים להם להיפתח. והכי חשוב ומעניין בקבוצת "רקפת", שהילדים לא נשארים רק בתחום הכיתה אלא יוצאים החוצה וחווים דברים משותפים בחוץ. אחת לשבועיים הם יוצאים לבית קפה ומנהלים אינטראקציה חברתית, לפעמים הם יוצאים לבאולינג או לסרט. ככה הילדים מתגברים על קשיים וחרדות שהיה קשה להם להיחשף אליהם בעבר . וזה דבר מדהים, מאז שניר בקבוצה, הביטחון העצמי שלו השתפר, מרגיש יותר בטוח בעצמו ויכול להיחשף ולהיפתח בדברים שהיו מאוד קשים לו בעבר. מאוד שמחה שהכרתי את הקבוצה הזו, ממליצה בחום רב על הקבוצה .

תודה , מירי

 

סיפור רקפת

מאת שלי, אמא של ליהי

עלה לאתר: 30/4/17

ביום שישי בבוקר לפני כמה שבועות, בתי ליהי בת ה-17 נכנסה אליי לאוטו מחייכת.

לשאלתי איך היה במסיבה אתמול, היא ענתה "היה כיף. ושיחקנו כמה משחקים, בדיוק כאלה ששיחקנו ברקפת."

לכאורה משפט שגרתי של נערה שאמא שלה באה לאסוף אותה ממסיבת בנות. אבל לא אצלנו.

אחרי שתיקה קצרה היא הוסיפה "שתדעי לך, אמא, שרקפת הצילה לי את החיים. לולא הקבוצה אני לא יודעת איפה הייתי היום. לולא הסימולציות והתרגילים ברקפת לא הייתי מסוגלת להשתתף. "

אלה היו המילים שלה, שיצאו בצורה הכי ספונטנית ואמיתית. ואני מאמינה לה.

בשנתיים האחרונות לא היו אצלנו הסעות למסיבות, ולא לסרטים, בתי קפה, או סתם לשבת בבית בלילה לחכות שהמתבגרת תחזור מבילוי. לא חברות שבאות והולכות, לא  חגיגות ימי הולדת עם חברות. אלה היו שנתיים בהן הלכה והחמירה עוד יותר החרדה החברתית של ליהי, שמאז ומעולם היתה מעט ביישנית, מעט סגורה יותר, מסתפקת בכמה חברות טובות במקום להיות חיה חברתית. אבל עכשיו גם כמה חברות בודדות לא היו לה.

גם בכיתה לא הרגישה שייכת, העדיפה לשים על עצמה אזניות בהפסקה ולהתחבר עם העולם שלה במקום עם סביבתה. וזה היה כמו כדור שלג שהלך וגדל. בשלב מסויים המחנכת שמה לב, והפנתה את תשומת לב היועצת החינוכית של השכבה. היועצת, בשיחתה עם ליהי ואחר כך גם איתנו ההורים, מהר מאוד ידעה לשלוף ולתת לנו את מספר הטלפון של אדם חשין, מעמותת רקפת. למזלנו הגדול ליהי הסכימה לנסות.

גיגול מהיר פרס בפניי את הסיפור של אדם ואת פעילות העמותה, ולא הבנתי איך ולמה לא היינו שם קודם. למרבה המזל הסתבר שיש קבוצה בהרצליה, ושבוע אחר כך כבר ישבנו שם עם אדם לקראת המפגש הראשון של ליהי עם הקבוצה. ואני זוכרת שאדם אמר לליהי "את יכולה גם לשבת ורק להסתכל ולשתוק כל המפגש. את לא חייבת לדבר". וכך זה התחיל.

ליהי לא היתה מספרת לי מה קורה במפגשים השבועיים שארכו שעתיים בכל פעם. זה היה משהו פרטי שלה. אבל היא התמידה ללכת לפגישות מדי שבוע. סוף סוף היא הרגישה שייכת לקבוצה של נערים ונערות כמוה. היא לא היחידה. יש מי שמבין ומתמודד עם אותם דברים. השייכות וההזדהות היו מאד משמעותיים כאן. וכנראה שהם אלה שאפשרו לה מקום להרגיש בו בנוח ולהתנסות בכול הדברים אותם לא העזה לנסות בחוץ.

שבוע אחר שבוע בשנתיים האחרונות. מדי פעם הייתי זוכה לשמוע בדלי חוויות. על סימולציות של מצבים מביכים, סימולציות של מצבים חברתיים רגילים, תרגילים של חשיפה עצמית, דיבור בפני הקבוצה, לצחוק לפני הקבוצה, משחקים חברתיים, וגם שעורי בית. לא חובה כמובן. משימות שבועיות כמו להתקשר לחברה, להיפגש אחר הצהריים עם אחד החברים בקבוצה או ממקור אחר, להתקשר לגוף כלשהו לברר פרטים על משהו, לגשת לחנות לשאול משהו, לשאול את המלצר לגבי אחת המנות, וכולי וכולי. מין דברים שנראים מובנים מאליהם לאדם רגיל, אבל לא לאדם עם חרדה חברתית.

זה הפך להיות המקום היחיד בו ליהי היתה פוגשת חברים, שאיתם היה לה נוח. היא היתה יוצאת תמיד נינוחה, קלילה, מחוייכת מכל מפגש.  פעם בחודש היו חברי הקבוצה ממשיכים יחד לאחר המפגש לשבת יחד בבית קפה בקניון הסמוך. שילוב של תרגול סיטואציה חברתית מלחיצה ושל בילוי.

במהלך השנה האחרונה התחלפו כמעט כל חברי הקבוצה, והגיעו חדשים. ליהי נשארה, והיא כיום הוותיקה ביותר מבין החברים. זה הפך לגורם מעצים נוסף עבורה. היא יכלה לראות איך היא נראתה בהתחלה, היא רצתה לספר, להראות ולעזור. היא השתמשה בעוצמה הזו כדי להמשיך ולהתקדם, לרכוש עוד מיומנויות ולתרגל אותן, לנסות ולהעז עוד, ואפילו…  ללכת למסיבת בנות מהכיתה לפני כמה שבועות.

עם כל התנסות חיובית הבטחון שלה עולה. וזה מה שרקפת נותנת. מקום נוח להתנסות, ליפול, להצליח לקום ולהתקדם.

לאחרונה התקיים מפגש היכרות של הורי הקבוצה עם המנחים, בן יצא לנו לטעום מעט מהפעילות שילדינו עוברים במפגשים ולהכיר אחד את השני. לאחר מכן התחילו חברי הקבוצה, בעידוד המנחים אדם ואתי ובעידוד ההורים, ליזום בעצמם פעילויות משותפות מחוץ למפגשים. יציאה לסרט, פעילות לייזר טאג, מסיבה בבית של מישהו, ועוד היד נטויה.

אני נפעמת, מתלהבת ומתרגשת בכל פעם מחדש שבה ליהי מספרת, שקבעה עם חברה, שחברה באה אלינו, שליהי הולכת לפעילות, שהיא משתתפת פעילה בווטסאפ, ושהיא יוצרת חברויות וגם מתחזקת אותן. כן, זה קורה. וזה לא מובן מאליו עבורי.

ויותר מהכל אני מרגישה מלאת תודה והערכה עצומות לאדם ולאתי , שבמסירות ובמיומנות ובמקצועיות ותמיד תמיד בחיוך תומך, עזרו לנו להגיע למקום הזה.

 

חרדה חברתית

מאת איריס, אמא של טל

עלה לאתר: 30/4/17

טל תמיד היה תלמיד מצטיין. במשך שנים שמענו מהמורים כמה הוא נפלא, חכם, בעל חוש הומור מדהים ורק הערה אחת היתה בפי כולם – הוא לא מדבר בכיתה. אף פעם. לא כי לא ידע או לא היה מעורב, אלא כי העדיף לא לדבר ליד אחרים. עם המורה בפרטיות לא היתה לו בעיה. תמיד ראינו שתי דמויות בתוך ילד אחד – הדמות של הבית עם המשפחה והחברים הכי קרובים והדמות של הבחוץ, מול כל מי שאין לו הכרות קרובה איתו.

כשקיבלנו את האבחנה "חרדה חברתית" לא ידענו על זה הרבה. תחשבו לרגע, כמה אנשים עם חרדה חברתית אתם מכירים בסביבתכם? יתכן מאוד שאתם מכירים אבל פשוט לא יודעים את זה עליהם. זו לא "מחלה" שניתן לזהות לפי מאפיינים מסויימים וזו גם לא התנהגות ספציפית. למרות זאת, הבנו שזו תופעה די נפוצה.

את "רקפת" מצאתי בחיפוש שעשיתי בגוגל כדי להרחיב את הידע ולהבין מה ניתן לעשות. זה נשמע לנו מבטיח, קבוצה של חבר'ה בגיל של טל פלוס מינוס, שסובלים מאותה ביישנות ומופנמות וכנראה חווים את אותם קשיים. אבל קבוצת הנוער שהתאימה לטל עמדה להיפתח כמה חודשים אחרי. אז חיכינו, וכשהגיע הרגע התייצבנו למפגש הכרות עם אדם. טל לא יצא מגדרו מהרעיון של קבוצת תמיכה (בכל זאת, הוא יצטרך עכשיו לדבר ליד אנשים שהוא לא מכיר) אך לשמחתי הוא לא פסל את הניסיון.

המפגשים של "רקפת" הפכו מהר מאוד למשהו קבוע בלו"ז של טל ושל הבית, כי היה צריך להתארגן על הסעה. בקבוצה איתו השתתפו עוד כעשרה נערים ונערות מאזור השרון שחלקו קושי משמעותי והיו צריכים ללמוד איך להתמודד איתו.

אני לא יודעת באמת מה התרחש במפגשי הקבוצה אבל אני יודעת שהתגבשה לה קבוצה קטנה ואיכותית שעשתה הרבה עבודה על אינטראקציה חברתית דרך משחקים,  Small talk, וטכניקות של התמודדות עם מצבים שונים. הוא נאלץ לדבר בקבוצה לא מעט, וגם קיבל תרגילים לביצוע במהלך השבוע כשיעורי בית. מדי פעם הם יצאו יחד לשתות קפה ונפגשו בסופי שבוע.

דבר אחד בטוח, בכל הפעמים טל חזר מאושר ונינוח.  אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שפספס מפגשים עם הקבוצה.  אנחנו ראינו שיפור אמיתי. הביישנות אמנם לא נעלמה אבל הוא הרגיש איתה יותר בנוח, ופעמים רבות ידע מה לעשות כדי לנסות להתגבר. המודעות לקושי וההתמודדות היו בכמה דרגות גבוהות יותר ואולי הדבר הכי חשוב הוא שטל הבין שהוא לא היחיד שמרגיש מה שהוא מרגיש ושיש דרכים להתמודד עם זה. הוא הבין שהוא לא לבד.