כיצד שיפור הכישורים החברתיים שלי טיפח את האישיות המופנמת שלי
מאת: אנדרי סולו. קישור למקור באנגלית
תרגום: ליהי לוי
“להיות מופנם לא אומר שאתה ביישן”. זה מה שאני תמיד אומר לאנשים, מכיוון שכאשר אני מתחיל לדבר אף אחד לא מאמין לי שאני מופנם. אבל זו רק חצי אמת: ודאי, אולי אנחנו לא ביישנים, אבל אנשים מופנמים רבים כן חווים בידוד חברתי או מרגישים מוזר בחברת אנשים חדשים. כך אני תמיד הרגשתי. למעשה, בתקופת ההתבגרות שלי, הייתי יותר ממוזר. הייתי חנון.
היום, “חנון” זו מילה של מגניבים. חנונים הם מפתחי אפליקציות, או אנשים שמרכיבים משקפי מעצבים. אבל כשאני הייתי ילד, חנון היה לא מגניב. זה היה מחוצ’קן, מסורבל, והרבה מדע בדיוני. השתקנות שלי גרמה לי להיראות מרוחק. והמוזרות רק החמירה עם הזמן. זה קשה להתפתח מבחינה חברתית כשאף אחד לא רוצה לדבר איתך.כמבוגר, רציתי לשנות את ההתנהגות השקטה שלי. תהיתי אם יש דרך להפסיק לחוש מוזר בחברת אנשים, ואולי אפילו ליהנות מלדבר עם אנשים. שאלתי את עצמי האם אני יכול להיות פופולרי.
אז החלטתי לנסות.
בית ספר למוחצנים
נאמן לדרכי החנונית, התחלתי עם טבלה מסודרת. עשיתי רשימה של כל השינויים שרציתי לראות, ושל הצעדים הדרושים להגיע אליהם. אחר כך, הצבתי לעצמי אתגר להשיג כל אחד ואחד מהם.
האתגר הראשון היה ליזום חמש שיחות עם זרים. נראה קל, נכון? אבל היו כמה כללים:
שיחות עם מלצרים לא נחשבות. משלמים להם כדי להיות נחמדים.
אדם אינו נחשב זר עם חבר משותף מציג אותו בפניכם. קל מדי.
זו צריכה להיות אינטראקציה אמיתית. יותר מסתם “שלום, מה שלומך?”
השיחות האלה היו כמו משחטה. ניגשתי לאנשים ופשוט התבייתתי על מה שהם עושים באותו רגע.
הקרבן הראשון שלי היה במוזיאון לאמנות. היא עמדה בשקט מתבוננת בציור, ושאלתי אותה מה דעתה עליו. בקול רם, מהעבר השני של החדר. היא קפצה. אבל להפתעתי, היא ענתה. היא לא נראתה כאילו זה הרגיז אותה. בעודה שופכת את ליבה, סימנתי לעצמי בראש: אחת מבין חמש שיחות – בוצע.
“תודה” אמרתי, ורצתי משם. היתה לי עוד דרך ארוכה. שאר ארבע השיחות היות רק מעט טובות יותר. אבל השתפרתי.
התחלתי למשוך עוד את השיחות אפילו אם הן היו משעממות (שיחות חולין, “סמול-טוק” הן תמיד כאלה). ולמדתי איך לנווט את השיחה לכיוונים משעממים פחות. שאלתי שאלות עמוקות יותר, או פשוט העליתי נושאים שאהבתי. ככל שהשתפרתי, הרגשתי פרץ של עוצמה חולף בתוכי. לשם שינוי, הייתי בשליטה. ניסיתי להשתמש בכוח שלי למטרה טובה, ולעשות מה שאף אדם מוחצן לא עשה למעני מעולם: סיימתי בנימוס את השיחה כאשר השותף שלי לשיחה נראה משועמם. כל זה הוביל למסקנה מהפכנית. החברים החנונים המופנים האחרים שלי הזהירו אותי שהאתגר הזה הוא רעיון גרוע. הם אמרו שהם היו שונאים את זה אם זר מוחלט היה ניגש לשוחח איתם, ואמרו שזה סתם יציק לאנשים. אבל הם טעו. גיליתי שרוב האנשים, מופנמים ומוחצנים כאחד, נהנו מהמפגשים הקצרצרים האלה, כל עוד הם היו קצרים ונחמדים.
כיתת מתקדמים
זמן קצר לאחר מכן, הצבתי אתגרים חדשים. קודם כל היה עליי להוביל את המפגשים שלי לשלב הבא כלשהו, למשל להוסיף מישהו בפייסבוק או להזמין אותם למסיבה. יש לי עדיין כמה חברים בפייסבוק מאותה תקופה שאני בטוח שאין להם מושג מי אני. ואז התחלתי לעבוד על שיפור כישורי השיחה שלי. בכול יום בחרתי שלושה נושאים לפני שיצאתי מהבית. אחד היה “האם שמעת ש-…? ” (משהו שקרה בחדשות לאחרונה)
השני היה “האם ידעת ש-…?” (תגלית חדשה מגניבה)
והשלישי היה “מה יקרה אם…?” (אלה היו הכי משעשעים)
ואז, בדיוק כמו בעצות שנותנים בספרי העזרה העצמית שאנו קוראים, גיליתי שכולם נהנים לדבר על עצמם. למדתי לשאול הרבה שאלות שמתייחסות לאדם השני. קבעתי לעצמי כלל ש”במה אתה עובד למחייתך?” לא תהיה אחת השאלות האלה.
להטעין את הבטריה החברתית שלי
דבר אחד שלא חשבתי עליו היה הבטריה החברתית שלי. כבר השתפרתי בשיחות עם אנשים ויצירת חברים חדשים, אבל זה היה מתיש. ההגדרה של מופנמות היא שאיבת אנרגיה מהעולם הפנימי שלך, ולא מאנשים אחרים, ואני גיליתי את זה בדרך הקשה. אבל יש בזה משהו מעבר להגדרה הזו. יש ארבעה סוגים של מופנמות, ואף אחד מהם לא אומר שנגזר עליך להיות מותש בחברת אנשים אחרים. הרגשת חוסר האנרגיה נובעת מכך שהתרועעות חברתית היא סוג של עיסוק בכמה דברים בעת ובעונה אחת (“מולטי-טסקינג”), לפחות בזמן שיש לך עולם פנימי עשיר שמתחרה על תשומת הלב. עיסוק בכמה דברים בעת ובעונה אחת שואב ממך אנרגיה נפשית, בין אם אתה מופנם ובין אם לא.
חשבתי לעצמי בהגיון שאם הצרכים הפנימיים שלי יהיו מסופקים, אז אנשים אחרים סביבי לא יגרמו לי תחושה של הסחת דעת. הם לא ישאבו ממני אנרגיה. אז הכנתי רשימה של דברים שאני צריך כדי לספק לי רמת אנרגיה גבוהה. חלק מהם, כמו לנוח ולאכול חטיף, ברורים מאליהם. אחרים, כמו לסיים את העבודה לפני מפגש חברתי, הצריכו מחשבה וארגון. כעת יש לי “קופסה חברתית” שאני צריך למלא לפני שאני עוזב את הבית, כדי שלא ארגיש מותש יותר במסיבות.
לאהוב את האופי המופנם שלי
אפשר לומר שהניסויים שערכתי בהתרועעות חברתית הוכתרו בהצלחה. אנשים לא מאמינים לי כשאני אומר שאני מופנם, ואני צריך ללמד אותם מה זה באמת אומר להיות מופנם. אבל זה נכון שאני לא “פרח קיר” יותר. אם אני ממש מתרכז, אני יכול אפילו להיות מסמר הערב במסיבה. אבל השיעור הכי חשוב שלמדתי הוא לא לגבי הכישורים החברתיים שלי, אלא לגבי המופנמות שלי. ברגע שהתחלתי להתנהג בפתיחות ובחופשיות, לא חסרו לי הזמנות. והילד הלא פופולרי מהעבר שלי, רצה להיענות לכולן. ביליתי לילות ארוכים במסיבות רק כדי לחזור אחר כך הביתה ולגלות שלא עשיתי שום דבר שהוא באמת בעל ערך עבורי. היה לי כיף לצאת, אבל הרגשתי ריקנות. רק בשנים האחרונות למדתי לאהוב את הצורך שלי בזמן לבד. העבודה החשובה ביותר בחיי – הכתיבה – דורשת לעתים ימים שלמים של לבד. אני מסרב להמשיך להקריב את זה. כיום, אם מישהו מזמין אותי לצאת, אני יכול לומר לו במלוא הכנות: “מצטער, מאוד הייתי רוצה, אבל אני נשאר לעבוד”. לפעמים יש תלונות, אבל עד היום טרם איבדתי אף חבר.
זה מצחיק שכדי לקבל את עצמי כמופנם, הייתי צריך קודם כל לבנות את הכישורים המוחצנים שלי. אבל נראה לי שכך זה עובד. כאשר אתה מתמודד עם החולשות שלך, אתה מגלה עוצמות מפתיעות. והעוצמות האלה גורמות לך לפרוח. אתה מרגיש שיש לך יותר שליטה על חייך.
אז כעת אני מאושר כשאני לבד. אחרי הכול, הבחירה היא בידי.
