“הרווח ביצירת חברה מגוונת שיש בה מקום גם למופנמים – הוא של כולנו” –
על האתגרים הניצבים במסלול חייהם של בוגרים מופנמים על רקע של חרדה חברתית
האם אתם מופנמים? מפתיע לגלות כי עבור כשליש מן האוכלוסייה התשובה היא כן. חלקם מופנמים מאז שזוכרים את עצמם, ואחרים ‘רכשו’ את התכונה במהלך חייהם, בעקבות מצבים שונים ואירועים משמעותיים שחוו. לאורך חייהם, ניכרת השפעת המופנמות על עולמם במגוון היבטים (הזוגי, הלימודי והתעסוקתי), על תפיסתם את עצמם, על גיוסם לצבא, על המעגלים החברתיים הסובבים אותם ועוד.
מופנמות היא תכונה או מרכיב אישיותי מולד ונרכש. אדם מופנם ממוקד פנימה, וכלפי פנים יפנה את מירב האנרגיות שלו. אנשים מופנמים יעדיפו לרוב סביבה רגועה ומרווחת, אינטימיות של אדם קרוב ולא אירוע רב משתתפים. לעיתים קרובות, הם בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, קשובים, רגישים ואכפתיים יותר לסביבתם. לרבים מאיתנו יהיה קל ונעים יותר בקרבתם מאשר לצד אנשים מוחצנים.
עד כאן, הכל טוב ויפה. אולם “במידה והם מאופיינים בחשיבה שלילית ונוטים למחשבות ואמונות ביקורתיות ושיפוטיות כלפי עצמם הדבר יכול להוביל לדפוסי התנהגות הימנעותיים, העלולים להתפתח לכדי חרדה חברתית“, מסבירה אינה פרוג, פסיכותרפיסטית התנהגותית קוגניטיבית (MSC) ומנהלת מקצועית בעמותת רקפת, המסייעת למתמודדים עם חרדה חברתית על רקע מופנמות ודפוסי הימנעות. כשהאדם רוצה אך אינו מאמין ביכולתו לקחת חלק במצבים חברתיים טריוויאליים, כשהוא מבקר ושופט את עצמו לחומרה ומשוכנע שגם סביבתו נוהגת כך, וכשהוא ממעט או נמנע ממפגשים חברתיים למרות שהיה מעוניין להשתתף – רווחתו הנפשית והרגשית נפגעת.
מופנמות והשירות הצבאי
המעבר הרשמי מנעורים לבגרות מסומן בארץ לרוב ע”י השירות הצבאי. זהו שלב מעבר משמעותי עבור רובנו, אולם עבור המופנמים הוא עלול לכלול התמודדות מורכבת במיוחד. “שירות החובה מאלץ רבים מהם להתמודד שוב עם מסגרת חברתית מלחיצה ותובענית במיוחד, כאשר לא באמת ניתן להימנע בה מאינטראקציה חברתית”, אומרת אינה פרוג. “למעט תפקידים מאוד ספציפיים, רוב התפקידים מצריכים תקשורת בינאישית, ומצריכים כוחות חברתיים חזקים כדי להתמודד בסביבת אנשים חדשים, ליצור אינטראקציה, לא להתבייש, להגיב ולתקשר”. אדם מופנם יתקשה יותר בסביבה חדשה ולעתים, כשלא חש בנוח, הוא עשוי להקרין אדישות, ניתוק, קרירות, וחוסר שייכות, שסביר שלא יעזרו לו בהשתלבות. גם אם לבסוף יפתח, ייקח לכך זמן רב, זמן בו חבריו לקבוצת השייכות החדשה כבר התחברו ומצאו את מקומם. “במצב זה, האדם המופנם חווה מעין שחזור של חוויה לא מוצלחת שהייתה לו בביה”ס, שם חש בצד, שקוף, ומיעט בקשרים חברתיים”, אומרת פרוג. “כאן (בצבא), מצפות לו מספר שנות התמודדות חברתית במסגרת נוקשה, כאשר כבר אין לו ‘הנחת’ תלמיד. באשר לדמויות הסמכות – מפקדים – ישנו ממד נוסף: מפקד שדורש שתישיר מבט, שתענה בקול חזק ועוד. כל אלה מעמידים את המופנמים במצבים מאוד מאתגרים.” המופנם נחרד מסמכות וחש מולה קטן; לבו הולם, רף הלחץ שלו עולה ומעלה את רמת החרדה, ושני אלו גם יחד מורידים את רמת התפקוד שלו ומכניסים אותו לסחרור שלילי.
לחייל המופנם שינה מחוץ לבית עלולה להוות קושי נוסף, כמובן. רבים מהמופנמים ‘מגובים’ בהורים חרדתיים בעצמם המתקשים לשחרר, לסייע לילדיהם ולתמוך בניסיון להתמודד עם אתגר הלינה מחוץ לבית. ייתכן אפילו, שהילדים הביישנים לא ישנו מעולם בבית של משפחה מורחבת או חבר. במצב שכזה, הלינה בבסיס עלולה להיות כרוכה במצוקה קשה כיוון שאין לחייל המופנם שום תשתית או ניסיון כלשהוא בחוויה, החורגת משמעותית מאזור הנוחות שלו. הוא מוצא עצמו מוקף בהתנהגויות ונורמות חדשות לו, וגם אם נדמה היה שהסתגל והתחשל בבית הספר – הרי שבבסיס הטירונים ולאחר מכן בכל הצבה או סיפוח חדשים, הוא עלול לחזור לנקודת ההתחלה. מבלי לטפל בנושא, דפוס ההתנהגות צפוי לחזור בהמשך דרכו כבוגר באזרחות.
מופנמות ולימודים אקדמאיים
התחנה הבאה בדרך תהיה לרוב מסגרת לימודים אקדמאית, בה מתאפשרת למופנם הרבה יותר בחירה. אינה פרוג מסבירה: “אדם מופנם ייטה שלא לבחור מקצוע שיאתגר אותו, אלא במקצוע שיותר יתאים לסגנון האישיותי שלו. כאן, אולי יתפספסו אנשי מקצוע טובים שלא הולכים ללמוד משהו שנראה מתאים עבורם – מסיבה זו. מבחינה חברתית, המרחב מאוד פתוח וזו מחד הקלה, כי ‘לא חייבים להתחבר’ ומאידך, אם אתה רוצה להתחבר, עליך ליזום ולפנות בעצמך, היות ואין סוכני חיברות מוסדרים. לכן, כאן יכולה להשתחזר תחושת הבדידות, ועולות שאלות מאתגרות בנושאי שייכות וקבוצת השווים – אל מול הבחירות”.
שירי גביאן, מנחת קבוצות חברתיות-רגשיות לבוגרים (18+) בעמותת רקפת, משתפת מניסיונה: ההצלחה האקדמאית תלויה במידה רבה בלמידה משותפת ובערבות הדדית בין הסטודנטים (קבוצות לימוד, העברת סיכומים, התכוננות לבחינות ולמידה משותפת). כל אלו מהווים אתגר משמעותי עבור המופנמים, לעתים עד כדי הפסקת לימודים או משיכתם על פני תקופות זמן ארוכות במיוחד”. סטודנטים אחרים יסיימו אמנם את לימודיהם, אולם בניגוד לרובנו, הרואים בתקופה הסטודנטיאלית חוויה חיובית, חברתית ומצמיחה, עבורם עלולה התקופה להישאר צרובה כחוויה שלילית ובודדה. עם זאת, גביאן מציינת כי הכרה בקושי וקבלת כלים להתמודדות טובה יותר עם האתגרים החברתיים והאישיים, יכולה בהחלט לסייע לסטודנטים מופנמים לסיים את לימודיהם בהצלחה, ובקבוצתה אכן יש מספר משתתפים שעשו זאת, ואף השתלבו בהייטק ובמגזר השלישי לאחר לימודיהם.
“מקור נוסף לאופטימיות במסגרות הצבאית והאקדמית, הוא שלעיתים דווקא שתיהן מהוות “הזדמנות פז” לפתוח דף חדש. ליצור קשר עם אנשים חדשים ואולי להציג צדדים נוספים שלא העזתי להראות, להתחבר עם אנשים עפ”י תחומי עניין, ואולי מופנמים כמוני. תלמידים נמצאים בחטיבה ותיכון במשך שנים עם אותם ילדים, במקום בו פעמים רבות המערכת החברתית התקבעה, ועמה התחושה הסובייקטיבית של תסכול וחוסר תקווה, שאינה ניתנת לשינוי. מעבר למסגרת אחרת, חדשה, מאפשר הזדמנות לעשות הפעם משהו שונה, ולהתנסות בגישה אחרת”, מסבירה אינה פרוג.
מופנמות וקריירה
בגילים בוגרים, ניצבים המופנמים בפני צומת דרכים נוספת ומאתגרת: ההתמודדות עם פיתוח קריירה ומציאת עבודה. מסגרת נוספת בה הם נדרשים להתעמת עם סיטואציות בהן הם מוחלשים ע”י המחשבות השליליות שלהם כלפי עצמם. רבים מהם בטוחים שזה עולם שלם שאינו אפשרי עבורם – ונמנעים ממנו. פזית גולדשטיין, מטפלת התנהגותית קוגניטיבית (LI-CBT) ורכזת בעמותת רקפת, מסבירה: “אנשים מופנמים לרוב יעדיפו להיות פחות בולטים ונוכחים… הם יעדיפו מקצועות שאינם דורשים להיות בפרונט וליצור אינטראקציות, אלא תפקידים מאחורי הקלעים. האופי השקט והנטייה לפרטיות לצד חוסר הרצון להתבלט ולהביע דעה בכל ישיבה משרדית, עלולה להטעות את הממומנים עליהם לחשוב שמדובר בעובדים לא חברותיים ושאינם תורמים לחברה”.
ליזי סעדו-ינוב, מנהלת תחום בוגרים בעמותת רקפת, מציינת כי “נושא התעסוקה משקף את אחד המכשולים הגדולים ביותר בהשתלבותו של אדם בוגר בחיים. מופנמים מעדיפים מקצועות יחידניים שאינם דורשים אינטראקציה מרובה עם הסביבה בניגוד למקצועות הדורשים פרזנטציה או פרקטיקום, אותם הם תופסים כמאיימים או ממש בלתי אפשריים עבורם”. התוצאה עלולה להיות במקרה ‘הטוב’ בחירה בתפקידים שאינם הולמים את כישוריהם, יכולותיהם, האינטליגנציה והמוטיבציה שלהם, ובמקרה הפחות טוב – חוסר השתלבות במעגל העבודה, הדרה ממעגל חיים חיוני והפיכתם לתלויים בקצבות או בהורים.
“הקבוצות לחרדה חברתית של העמותה לבוגרים עוסקות לכן, לא מעט, בנושאים הקשורים בתחושת מסוגלות, בחירה, התמודדות עם סוגיות לימודים וקריירה. אלו סוגיות המעסיקות מאד את המופנמים והמתמודדים עם חרדה חברתית – והחדשות הטובות הן כי יש לא מעט שניתן לשנות ולסגל, כדי לאפשר השתלבות טובה ואותנטית בשוק העבודה, גם עבור מופנמים”. ליזי סעדו מוסיפה ומסבירה את אחד העקרונות המנחים בנעשה בקבוצות: “אם אנחנו רוצים לשנות דפוסים של הימנעות וריחוק – נרצה להגדיל את הביטחון של אדם בעצמו, ביכולותיו, ולשנות דפוסי חשיבה ביקורתיים שלו כלפי עצמו – הגורמים לו להימנע מלנסות. לכן, מטרת הקבוצות החברתיות ברקפת היא לאפשר למופנמים מרחב בטוח בו ניתן לתרגל ולחזק את היכולות החברתיות ולתרגל אמון ובטחון עצמי – של המשתתפים, קודם כל בעצמם”.
דנה, 22, משתתפת בקבוצת רקפת לבוגרים שהיתה מאז שהיא זוכרת את עצמה ילדה ומתבגרת מופנמת, החליטה להתעמת עם הקושי דווקא במקום בו הוא מרתיע ומאיים במיוחד ונרשמה ללימודי עיצוב אופנה. למרות או דווקא משום ששם יש אינטראקציה חברתית – שחייבה אותה לדבר ולהתמודד. “הבחירות שלי בתעסוקה הושפעו מהחרדה כי תמיד חיפשתי עבודה ללא אינטראקציה עם אנשים כיוון שאני תמיד נלחצת מכך. כרגע אני בתהליך שאני עוברת עם עצמי, בעמותת רקפת, מה שמעניק לי ביטחון וכלים להתמודד טוב יותר עם הקושי. כעת אני יוזמת יותר ומנסה דברים חדשים. החלום שלי הוא להיות מעצבת אופנה ואני בתהליך להגשים את החלום. אני לא מוכנה להגיע למצב שאני מוותרת לעצמי ועל החלומות שלי רק בגלל המופנמות”.
מופנמות בזוגיות
יצירת מערכות יחסים ובניית קשר זוגי עלול להיות נושא כאוב ומאתגר במיוחד עבור אנשים מופנמים החווים חרדה חברתית – גברים ונשים. כבר בשלבים המוקדמים, הדייטים וההיכרויות, מופנמים, מתקשים ואף נמנעים מלנסות לפגוש בן/ת זוג ולפתח זוגיות. דפוסי חשיבה מעכבים ואמונות מגבילות המאפיינות אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית, מונעים מהם להרגיש בנוח בסיטואציות חברתיות ולנהל אורח חיים זוגי, תקין, כפי שהיו רוצים. חלקם יעדיפו לא לנסות כלל בעוד שאחרים במאמצים גדולים יצליחו לקיים קשר זוגי אך כמו במקרים רבים של ‘זוגיות בצילה של חרדה חברתית’ האתגרים, השיבושים, הפערים וחוסר ההתאמה בין בני הזוג, הנחשפים ככל שעובר הזמן, נעוצים בסיבות המלוות אותם בעת בחירת הפרטנר הזוגי “בסבירות גבוהה שנראה אצל זוגות החווים חרדה חברתית אחת מהשניים, בחירת בן זוג דומה או בן זוג שונה” מסבירה פרופ’ צופי מרום, פסיכולוגית קלינית, המתמחה בהפרעות חרדה חברתית, ויועצת לעמותת רקפת. ” לא פעם אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית, דווקא לאחר שעברו תהליך וצברו ביטחון, החליטו לפרק את הקשר הזוגי עם הפרטנר שדמה להם במובן זה, ומצאו זוגיות עם פרטנר בעל יכולות חברתיות גבוהות יותר. הסיבה לכך היא שהחיבור ביניהם מלכתחילה אינו נבע מאהבה או משיכה אלא מתוך התאמה לאורח חיים מבודד ומנותק חברתי, שאינו רלוונטי יותר. המתמודדים עם חרדה חברתית יעדיפו בחייהם בני זוג ביישנים ומופנמים כמותם, בידיעה שהם יסכימו לחיות אורח חיים מרוחק חברתית, וכך לא יצטרכו להתמודד בסיטואציות חברתיות “מאיימות”.
גם כאשר מתקיימת בחירה בבן זוג שונה שאינו דומה במסוגלות החברתית אלא ההיפך היא נובעת ממקום של נוחות והימנעות חברתית. “לעיתים מי שמתמודד עם חרדה חברתית בוחר דווקא בטיפוס שונה בעל תכונות הפוכות ממנו – בעל הערכה ובטחון עצמיים וכישורים חברתיים. מפני שיש העדפה להיצמד לאזור הנוחות, בזמן שבן הזוג נמצא בפרונט במקומות בהם הם מתקשים להיות נוכחים ומעדיפים להימנע. כך בן הזוג בעל הכישורים החברתיים “יישא בנטל” התקשורתי כלפי גורמים חיצוניים – שיחות מול המורים של הילדים בבית הספר, הבנק ועוד. בן בזוג יהיה גם ‘החוט המקשר’ בסיטואציות חברתיות, למשל קבוצת חברים או יציאה לחופשות וטיולים ויאפשר תחושת השתלבות ללא “המחיר” שנדרשים לשלם המתמודדים עם חרדה חברתית.” מציינת פרופ’ מרום ומוסיפה כי למרות הקושי ביצירת מערכות יחסים בעקבות המופנמות והחרדה החברתית ניתן לטפל בחרדה וליצור שינוי אמיתי: “חרדה חברתית בזוגיות עשויה לייצר פערים בין בני הזוג ולהשפיע על אורח החיים האישי, הזוגי וגם המשפחתי. התוצאה – דעיכה של התקשורת, שהופכת להיות עם הזמן תמציתית, מה שעלול להוביל לפגיעה באינטימיות ובתחושת השותפות. החדשות הטובות הן שהקושי ביצירת מערכות יחסים בשל מופנמות, ביישנות קיצונית או חרדה חברתית הוא לא גזירת גורל. ניתן ומומלץ לטפל בחרדה החברתית ולהביא לשינוי מהותי – הן בתפיסת האדם את עצמו, בתחושת המסוגלות החברתית שלו – וגם בזוגיות. התהליך כולל ראשית הכרה בקושי, והבנה של מה שעומד מאחוריו, וכמובן הבחירה להתמודד אתו ולהעז לבצע את השינויים הנדרשים.
הסופרת והמרצה האמריקאית סוזן קיין מצביעה על יתרונותיהם של העובדים המופנמים, כאנשים קשובים לסביבתם, מחוברים ומודעים יותר לרגשותיהם, שמספיקים לבצע יותר כי אינם מבזבזים את זמנם בסמול טוק. היא מציינת שהמופנמים לרוב לא נשקלים לתפקידים ניהוליים למרות שהם נכס למעסיקיהם כחברי צוות נעימים ואהודים ועובדים זהירים יותר – שהחברה שלנו מפספסת. מוטב היה אם היינו מבינים את הקושי לצד היתרונות שהם מביאים, ומתאימים את תנאי העבודה גם לצרכיהם – למשל, לא לאלץ אנשים לעבודת צוות אם התפוקה שלהם טובה הרבה יותר בעבודה יחידנית שמקלה עליהם. קיין אף מציינת מחקר שנערך על ידי אדם גרנט בבית הספר וורטון למנהלים שמצא כי מנהלים מופנמים לרוב מספקים תוצאות טובות יותר ממנהלים מוחצנים. הם מביאים יתרון בולט ומשמעותי בכך שהם פתוחים יותר לקיומו של שיח מאפשר ומעודד עם עובדיהם, ובכך זוכים ברעיונות ייחודיים, יצירתיים ומגוונים יותר ממנהלים מוחצנים שפחות קשובים לרעיונות שונים. ככלל, מופנמים זקוקים לפרטיות, אוטונומיה ועצמאות בעבודתם, ואלו יאפשרו להם להביא תוצרים הרבה יותר טובים. אם לסכם זאת במילותיה של קיין – הרי שמדובר בפספוס גדול הן עבור המופנמים, והן עבור כולנו כחברה.
האתגרים הניצבים בצמתים מרכזיים בחייהם של בוגרים מופנמים, מביאים לפתחם קשיים ואתגרים ייחודים להם. הם נדרשים להתמודדות בסיטואציות חברתיות “רגילות” הנתפשות בעיניהם כמורכבות עד בלתי אפשריות, דפוסי החשיבה השלילים והאמונות כלפי עצמם על חוסר המסוגלות והיכולות החברתיות אינן מאפשרות להתגבר על הקושי ולצאת מאזור הנוחות, דבר שעשוי להוביל אותם להתפשרות בתחומים רבים: תפקידים משמעותיים, קריירה מצליחה, זוגיות טובה ועוד.
למרות הקשיים הגדולים שהחרדה חברתית מציבה בפניהם היא ניתנת לטיפול ואף בטווח זמן קצר, שיכול להביא לשינוי משמעותי בחייהם. הקבוצות החברתיות-רגשיות לבוגרים של רקפת נועדו בדיוק בשביל המטרה הזו, סיוע בהתמודדות עם אתגרים וקשיים חברתיים, ביחד כקבוצה.