לצד היתרונות הטכנולוגיים והאחרים שהביאה איתה העת המודרנית, יש לה לא מעט חסרונות ומחירים מוכרים, בעיקר במישורים החברתיים. החרדה החברתית היא השכיחה והנפוצה ביותר מבין החרדות עמן מתמודדת האנושות בעת הזו, וביתר שאת מאז מגפת הקורונה. עם זאת – החדשות הטובות הן שהיא לחלוטין ברת טיפול, ואפילו קצר טווח, טיפול נכון ומשולב של טיפול פרטני בקליניקה ועבודה קבוצתית – יישומית, יכול לשנות חיים.
גלית ימין, מנחה ותיקה ברקפת וגם – מטפלת התנהגותית-קוגניטיבית (CBT) ובעלת קליניקה בעצמה על הדילמה (?) בין טיפול פרטני ומענה קבוצתי, לחווים חרדה חברתית:
איך נראית חרדה חברתית
עבור ילד עם חרדה חברתית, מרבית הסיטואציות החברתיות מהוות אתגר ואיום.
הוא חושש מכשלון ונוטה לשיפוט עצמי שלילי, הוא חושש להביע את דעתו כדי לא לעורר כלפיו לעג ובאופן כללי מרגיש דחוי ולא רצוי – למרות שבמציאות לא כך הוא. כדי להימנע מתחושת הדחייה הוא מסתגר, שותק רוב היום ונמנע ממצבים חברתיים שעלולים לפגוע בו – לתפיסתו.
אם הילד שלכם מעדיף להיות לבד ונמנע ממפגשים חברתיים, אם אתם לא יודעים על מה בדיוק לשים את האצבע אבל מזהים שמשהו לא תקין, יש סיכוי טוב שהילד סובל מחרדה חברתית. ובניגוד גמור למה שרבים חושבים – חרדה חברתית אינה עוברת מעצמה. חשוב לטפל בה, והטיפול המוצע הוא אפקטיבי, יחסית קצר טווח, ומשנה חיים.
את המאמר הבא כתבתי מתוך שאלות של הורים שעולות אצלי בקליניקה והרצון להדגיש את החשיבות הרבה של שילוב בין טיפול פרטני בקליניקה והשתתפות בקבוצה חברתית אחה”צ. בקליניקה יקבל הילד תמיכה רגשית ונפשית וילמד להתבונן בעצמו, להבין את הכוחות שמפעילים אותו, לזהות את המחשבות ה”מלחיצות” ולבחון אותן מחדש. יחד נמצא דרכים יעילות להתמודדות חברתית, ונאמץ דפוסי התנהגות שיאפשרו לו חוויה של הצלחה חברתית. הטיפול כולל הדרכת הורים, והדרכה לצוות החינוכי ולדמויות משמעותיות נוספות – ביניהן המנחה בקבוצה חברתית בה ייקח חלק. הילד יקבל ליווי צמוד ומעטפת של כלים וטכניקות לתירגול, וכאן למעשה נכנסת חשיבות הקבוצה. הקבוצה החברתית היא סביבה בטוחה, מכילה ומחבקת שמסייעת למשתתפיה ומהווה מרחב בטוח להתאמן ולתרגל בו את שינוי דפוסי החשיבה והבחירה בהתנהגויות מקדמות ואדפטיביות. בקבוצה אפשר, ביחד, להתמודד בפועל עם החרדה, להתחזק ולפתח ביטחון עצמי ודימוי חברתי מוצלח יותר.
במאמר זה אציג את יתרונותיו של הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי פרטני, לצד השתתפות באינטראקציה חברתית קבוצתית משלימה אשר תומכת ומקדמת את הטיפול הפרטני.
והתוצאה? ילד חברותי פעיל ובעל דימוי עצמי וביטחון עצמי גבוה.
למי מכם שעדיין לא יודעים מהו טיפול התנהגותי קוגניטיבי אציג הסבר קצר,
על האופן שבו רותמים את המטופל לטיפול:
ממש בתחילת התהליך המטופל לומד שהניסיונות לשליטה בחרדה או הימנעות ממנה אינם הדרך לפתרון, אלא למעשה הם הבעיה המרכזית שעימה הוא מאלץ עצמו להתמודד.
המטופל מקבל הסבר מפורט על מהי חרדה באופן כללי (“ידע הוא כוח”), וכמובן שגם על החרדה הספציפית שלו. וגם – לומד להכיר שיש רבים וטובים שחווים אותה, כמוהו. הרעיון הוא “לנרמל” את החוויה ואת ההתמודדות עימה.
משפטים שהורים אומרים כמו: “למה שלא תנסה ללכת לחבר או להזמין אלייך?”, “זה לא נעים להרגיש חרדה, אבל זה גם לא מסוכן”, יכולים להרגיע במידה מסוימת אך באותה מידה לעצבן את הילד היות והם מפגישים אותו שוב עם הפחד. במקומם, נציע בקליניקה בניית סולם חשיפות – חשיפה הדרגתית לפחד, שהיא אבן יסוד בתהליך הריפוי.
משמעות החשיפה היא מפגש של המטופל עם סיטואציה ממנה הוא פוחד, שיעשה בצורה הדרגתית ומונחית.
ניקח לדוגמה נוכחות אישית בקבוצת ווטסאפ כיתתית. כתיבת תגובה כלשהי, יכולה לגרור תגובות לא רצויות שיגרמו לילד מבוכה, כאב, עלבון, לכן הוא נמנע מראש. אם הילד ישתתף בקבוצת ווטסאפ בטוחה ומצומצמת, הוא יוכל לאמן את “השריר החברתי”, לתרגל ולכתוב עם פחות חשש מ”איך יגיבו”. הוא יוכל לצאת מאזור הנוחות ולהעז, ומשם המעבר לקבוצת הווטסאפ הכיתתית יהיה רך יותר, ועל כך ארחיב בהמשך.
מצבי חרדה, באילו מצבים, מתי ואצל מי יופיעו?
מצבי חרדה חברתית מופיעים אצל אנשים רבים ובגילים שונים. בדרך כלל אנו נוטים שלא להתייחס לתסמינים הראשונים ברצינות, למרות ההפרעה שהם גורמים לחיי היומיום שלנו. קורה שהסביבה הקרובה מתייחסת לתסמינים הללו בזלזול, כי לכאורה אין סיבה ממשית ונראית לעין שמצביעה על בעיה אקוטית, ואז הסובלים מחרדה נתפסים אפילו כמעמידי פנים, עצלנים, סנובים או מחפשי תשומת לב.
חרדה חברתית עלולה להופיע לא רק במצבים קשים או בעייתיים, אבל במצטבר – מדובר בפגיעה מהותית באיכות החיים החברתיים של אדם, בספונטניות, בלקיחת החלק, בחוויות.
ניקח כדוגמה ילד אשר חושש מאד לענות תשובה בכתה. הוא תלמיד חכם ונבון, וגם אם הוא יודע את החומר מצויין – הוא משוכנע שרק יביך את עצמו, שילעגו לו, שזו תהיה קטסטרופה. הוא יחוש חרדה (שמא המורה תפנה אליו אישית) ויעדיף להתכנס בעצמו ולהיעלם, אולי אפילו לא להיכנס לשיעור, ובהמשך גם לא לביה”ס.
ככל שהמחשבות השליליות והביקורת העצמית יגברו – כך עלולה להתפתח חרדה של ממש.
מה התסמינים של החרדה?
חרדה והתקפי חרדה מתבטאים בתסמינים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים שונים, הכוללים הסמקה, דופק מהיר, תחושת חום, תחושת קור, הזעת יתר, עלייה בלחץ דם, קושי במערכת העיכול, תחושת חנק ותחושות מועקה.
מטבע הדברים, למרות הסבל המתגבר, ילדים לא ייקחו החלטה עצמאית ויגיעו לטיפול מיוזמתם. לרוב הם אפילו אינם מודעים לכך שהקושי והמצוקה שהם חשים היא בעיה הניתנת לפתרון. צוות ביה”ס ו/או ההורים הם אלה שמזהים בעיה כלשהי שאינה חולפת או אף מחמירה, ובעקבות זאת מפנים או מביאים את הילד לטיפול. לצוות ולהורים יש תפקיד משמעותי בזיהוי הקושי, ובהחלטה האם ומתי הוא מצריך טיפול, וכמובן בהבאת הילד לטיפול במידת הצורך.
כשמדובר בילד צעיר, העבודה הטיפולית נעשית בשיתוף מלא עם ההורים, הממלאים תפקיד חשוב בתהליך. כשמדובר בילדים בוגרים, בפרט אם כבר מלאו להם 18, העבודה הטיפולית נעשית בין מטפל למטופל, ורק במקרים חריגים או כאלה המצריכים התערבות הורית, אשתף את ההורים בתהליך.
למתמודדים עם חרדה חברתית יש רומינציה (חשיבה חזרתית) של מחשבות מעכבות ושליליות ועיסוק קוגניטיבי מוגזם כגון:
“מה יגידו עלי? מה יחשבו על מה שאומר?”
“אני לא באמת מעניין אף אחד”
“אין לי מה לתרום לשיחה, בשביל מה אני צריך להשתתף ולהביך את עצמי?”
“חסרים לי פרטים, עדיף שאשתוק”
“כולם בוחנים אותי, כולם שופטים אותי”
“אני מוזרה. אני אחר”
ביקשתי ממספר ילדים לתאר לי במילותיהם מה הם חווים כשהחרדה משתלטת עליהם ואלו מספר תשובות שקיבלתי:
“אני מרגיש בתוך בועה שמפרידה אותי מהעולם”
“אני רוצה שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותי”
“אני נלחמת בשדים שלי כל יום”
“אני מרגיש כמו נכה בכיסא גלגלים, משתתק ולא יכול לזוז”
“חנוק לי, מרגישה קוצר נשימה”
איך משנים את התפיסות הללו גם התנהגותית? איך הופכים את התאוריה לפרקטיקה?
השאיפה שלי היא לראות את המטופלים שלי מיישמים הלכה למעשה את כל הסימולציות שלמדנו בקליניקה במסגרת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT). אני מאמינה שמעורבות חברתית היא כמו שריר שניתן לאמן – וכמובן שאפקטיבי ונכון לאמן אותו בתוך סיטואציות חברתיות אמיתיות, במרחב חברתי, בנוסף לליווי הפרטני. כדי שזה יהיה אפשרי, כדי שהמטופל יסכים בכלל לנסות וכדי שהחוויה שלו מכך תהיה חיובית – כדאי לעשות זאת בקבוצות חברתיות ייעודיות שמובנות לכך ומהוות מרחב בטוח.
הצורך הזה גרם לי לחפש מסגרת קבוצתית מתאימה לשעות אחר הצהרים עבור מטופליי. מסגרת בה יוכלו לאמן את השריר החברתי בליווי אישי שלי.
לפני קרוב ל-6 שנים התוודעתי לעמותת רקפת, עמותה שהשלימה לי את הפאזל. עמותה זו מפגישה בין ילדים לפי קבוצות גיל ומאפשרת להם לבצע חשיפות ולאמן את השריר החברתי בצורה מגוונת וחווייתית. (למשל השתייכות לקבוצת ווטסאפ ייעודית, משחקים, שיח ופעילויות שונות ואימון משותף באינטראקציות חברתיות, במקום בטוח ומונחה מקצועית).
לאחר ניסיון רב בתחום אני יכולה לומר בוודאות שהשילוב בין טיפול פרטני לטיפול קבוצתי הוא שילוב מנצח!
מפגשים קבוצתיים (של רקפת, או אחרים) - מה קורה במפגש הקבוצתי?
במפגשים של פעם בשבוע ולמשך שעה וחצי, הילדים מרגישים בטוחים ושווים בין שווים – יש בקבוצה עוד ילדים שנמנעים מקשר עין ומעדיפים להיות הצופים מן הצד, שמתביישים, שנבוכים. לאט לאט נוצרת היכרות אינטימית ותומכת בין חברי הקבוצה, שיח פתוח על תחושות ורגשות, למידה משותפת ועבודה על שינוי דפוסי החשיבה וההתנהגות.
מחקרים מצביעים על כך שטיפול קוגניטיבי התנהגותי, פרטני וקבוצתי, יעילים במיוחד לטיפול בחרדה חברתית ומאפשרים שינוי משמעותי. ובכל זאת, קיים חשש טבעי אצל הילד להצטרף לקבוצה מסוג זה, גם כשזה שינוי שהוא מאד מייחל לו.
הוא שואל את עצמו איך ירגיש כשייחשף בפני אחרים? האם ימצא בה את מקומו? האם המנחה תצליח להבין את הקושי שלו? האם באמת יתכן שיש עוד ילדים שמרגישים כמוהו?
בפועל, כשהוא מעז ומנסה, הוא מוצא את עצמו בקבוצה שהיא איננה קבוצה טיפולית, אלא קבוצה חברתית-רגשית הפועלת כזירה אימונית בגישה אינטגרטיבית, ובעיקר – היא חווייתית. הפעילות כייפית והוא מרגיש שייך ובקבוצת השווים. כך נופלות להן המגננות ומתחיל תהליך השינוי.
עוד נושא שחשוב בעייני להדגיש הוא הגמישות שקיימת במפגשים הקבוצתיים. חברים חדשים מצטרפים באופן קבוע, אחרים עוזבים בזמנם. יש כאן הזדמנויות חדשות ליצירת קשרים חדשים והשתלבות בקבוצה, שלעיתים משנה את המבנה החברתי שלה, דבר חשוב לעין ערוך.
אני תמיד אומרת שהשלם גדול מסך חלקיו. לקבל כלים בקליניקה, בטיפול פרטני זה חלק אחד, ליישם אותם בשטח – בעבודה קבוצתית – זה חשוב לא פחות.
היישום בשטח בא לידי ביטוי גם בפעילויות חיצוניות. יציאות למפגשים חברתיים, שבעיני רובנו הן טריוויאליות ובעיני החווים חרדה חברתית הן בגדר חלום, כמו: סרטים, הצגות, באולינג, ים, ארוחה במסעדה, לונה פארק וכל מה שהופך את המפגש לפאן אמיתי, נטול עכבות.
כאשר אני מפנה ילד לקבוצה חברתית אחר הצהרים, אני יודעת שהוא מקבל את כל המעטפת. אני כמטפלת במעקב אחרי ההתקדמות שלו, אני בקשר עם המנחה ואנו עובדות בשיתוף פעולה מלא.
אני מודה ומוקירה על הזכות שניתנה לי ללוות את מטופליי גם במרחב הפרטי וגם במרחב הקבוצתי – ולראות את חייהם משתנים.
הכתבה התפרסמה בפורטל וואלה, בהתמקדות בשילוב שבין טיפול פרטני בקליניקה, והשתתפות בקבוצה חברתית בשעות אחר הצהריים – כמענה הוליסטי, אחד.