חרדה חברתית או "סתם ביישנות" – איך מאבחנים ומה עושים?

הכותבת: ד"ר צופי מרום, PhD, פסיכולוגית קלינית ומדריכה, מתמחה בחרדה חברתית ויועצת מקצועית לעמותה

 

רבים חווים קשיים בתחום החברתי, בין בעצמם – או כהורים לילדים ומתבגרים אשר מגלים מופנמות קיצונית שמפריעה להם ביומיום ופוגעת באיכות חייהם.
פעמים רבות אנחנו לא יודעים לשים את האצבע על הבעיה, מנסים לקרוא קצת חומרים אבל מתבלבלים בין הדרכים השונות לאבחון ולטיפול ובתוך כל הקושי, קצת הולכים לאיבוד. בדיוק עבורכם נועד המאמר הזה, מורה נבוכים בנושא חרדה חברתית ואיבחונה.

רתמנו למשימה את ד"ר צופי מרום, פסיכולוגית קלינית מומחית CBT המתמחה בהפרעות חרדה בדגש על חרדה חברתית, מרצה בכירה לתואר שני בפסיכולוגיה וחוקרת בתחום שכתבה עם קולגות את הספר החשוב "איך הביישן למד", שנועד לטיפול עצמי בביישנות קשה וחרדה חברתית ומשמש גם הרבה מטפלים בתחום.

"הרבה לא יודעים זאת, אבל חרדה חברתית מתחילה בילדות. ממחקרים רבים עולה כי למעלה מ-95% מהאנשים שאובחנו בבגרותם כמתמודדים עם הפרעת חרדה חברתית, למעשה היו כך מאז ומתמיד. רבים מתארים זאת "מאז שאני זוכר/ת את עצמי", מסבירה ד"ר מרום.

מהם הסימנים לקיומה של חרדה חברתית?

"לעתים ישנו גבול דק שעשוי להקשות על ההורה לזהות אם ילדו רק ביישן ורגוע או ילד עם חרדה חברתית של ממש. הרי אפילו ביהדות ביישנות וענווה זוכות לתהילה… הפער טמון בעוצמה, מים שקטים חודרים עמוק, ועוד כהנה וכהנה. ילד שמתחבא מאחורי הגב של ההורה בעת מפגש עם אדם חדש, זה טבעי. 

השאלה היא אם זה מפריע תפקודית –

  • ילד שלא יפצה פה לעולם בגן או בכיתה (מה שמכנים "אילמות סלקטיבית") – נורה אדומה.
  • ילד שבבית עם הוריו ואחיו מתנהג רגיל ומתבטא אבל מגיל צעיר מאד יסרב לפגוש חברים או משפחה וכשיש אורחים מסתגר בחדרו – נורה אדומה.
  • ילד שמתבייש לגשת לשירותים בגן או בבית הספר שמא ישמעו את קולות השתן – נורה אדומה.

הילדים והמתבגרים שסובלים מחרדה חברתית לא ישתתפו, לא יצביעו כשנשאלת שאלה בכיתה וכנראה גם ועקב כך לעיתים  לא יקבלו את הקרדיט וההערכה לה הם ראויים מהמורות. הם לא ישאלו שאלות הבהרה ולכן לא יבינו עד הסוף וההישגים הלימודיים שלהם עלולים להיפגע. חלקם ינשרו מבית הספר, לא בגלל העדר הישגים לימודיים אלא בגלל הקושי שכרוך במחיצת אחריםמרבית הסובלים בילדות יימנעו מלהצביע בכתה, למרות  בקיאותם בחומר הנלמד. מרביתם יימנעו מלהקריא או להציג עבודות לימוד בפני הכתה. חלקם הגדול יוכלו לתפקד היטב בלימודים (למשל בזכות הצטיינות בבחינות שבכתב) וכך לא יוכתרו כבעייתיים על ידי מוריהם אף כי הקושי שלהם רב.

בנוסף, צעירים אלה יימנעו ממרבית הפעילויות החברתיות שמתאימות לגילם וגם אם ילכו לתנועת נוער למשל, יימנעו מלדבר בפומבי. על פי רוב יימנעו מלהשתתף במסיבות, יימנעו מריקודים ומחיזור אחרי המין השני. נטיית המורים וההורים לראות בהתנהגויות אלה ביישנות  כתו אישיותי ולא הפרעה שניתנת לטיפול, פוגעת כמובן בסיכוי להפניה לטיפול הולם.

כל זה יגדיל עוד יותר את תחושת חוסר הערך העצמי האופיינית למי שחווה חרדה חברתית. הם יחושו לחץ מופרז לפני הופעה פומבית. יסרבו להשתתף בטיולים שנתיים כי זה מחייב אותם בדיבור עם ילדים אחרים, שיחות חולין ומצבים שבהם הם אינם מרגישים בנוח..  חלקם בהפסקות יישארו בכיתה ולא יצאו לחצר לשחק או לפטפט יחד", מסבירה ד"ר מרום.

הצוות החינוכי לא יידע לאתר אותם?

"דמיינו גן או כיתה עם 40 ילדים עליהם מופקדות גננת וסייעת אחת או מורה אחת – מי יזכה ביותר תשומת לב וטיפול? ילד מופנם או ילד סוער שמפריע ומכה? כנראה שאותם ילדים שסובלים מביישנות קיצונית ונמנעים מתקשורת עם אחרים יהפכו לשקופים. כנ"ל בבית הספר.

כולנו מנסים ללמד גננות ומורות מהי חרדה חברתית, כדי שידעו לאתר את אותם ילדים ויפנו את הוריהם לטיפול המתאים אבל ברור שלא תמיד יהיה קל לאתר אותם כי הקשב תמיד נגזל לטובת אותם ילדים סוערים. כאן נכנסת לתמונה עמותת רקפת שמעבר למענה שהיא נותנת לילדים גם בטיפולים פרטניים וגם בקבוצות, היא גם פועלת להעביר מערכים וסדנאות לצוותי הוראה וייעוץ חינוכי מה שמשפר את היכולת של המערכת לאתר ולסייע לאותם ילדים ומתבגרים".

אבחון של חרדה חברתית

למה חייבים לאבחן ולטפל? מה יקרה אם לא נתערב?

פחדים מוגזמים משבשים את השגרה. ילד שלא ילך לתנועת נוער, לא ישתתף בפעילויות חברתיות או יתארח אצל ילדים אחרים, לפעמים עד כדי שהוא יחווה תופעות גופניות ממש בעת אינטראקציות חברתיות – מאדים, מזיע, נאלם דום, הדופק שלו עולה והוא מראה סימני לחץ קשים. אם לא נושיט לו עזרה, הוא ישאף תמיד להימנע ממצבים ששמים אותו במצבי הלחץ. זה לא נגמר אם לא מטפלים בזה כמו שצריך. להפך. זה אפילו מחמיר ומעמיק. הדימוי עצמי נפגע מאד והבטחון העצמי נעלם עם הזמן. כלומר אפשר בהחלט לומר שהזמן בעוכרינו במקרה של חרדה חברתית. לרוב זה לא משהו ש"מתבגרים ממנו" או חולף מעצמו. ישנם לא מעט מתמודדים עם חרדה חברתית שלא טופלו בזמן והגיעו אלינו בגיל מבוגר עם תחושות החמצה איומות. אחד המטופלים שלי כבן 50 תיאר את חייו כ'החמצה אחת גדולה'. ההימנעות מקשר חברי, הימנעות מבניית קריירה, מבניית קשר זוגי. גוררים בדידות וזו עלולה להוביל למצבי דיכאון של ממש".

אז מהו העיתוי הנכון לאבחון? באיזה גיל נכון לגשת לאבחון ולייעוץ?

"באופן גורף אפשר לומר שכמה שיותר מוקדם – יותר טוב". אין לי דרך לאמוד אם טיפול יותר מוצלח בגיל 12 או 18 או 30 מה שאני כן יודעת להגיד – בכל גיל ניתן וכדאי לעזור. ההמלצה לאבחן בשלב המוקדם ביותר נובעת מתוך ההנחה שנחסוך לאותם ילדים הימנעות ארוכת שנים וצבירה של החמצות ומשקעים. נוכל לתרום לבנייה של דימוי עצמי נכון בזמן. עם זאת אל תחששו לגשת אפילו בגיל מבוגר, ניתן לחוות שינויים משמעותיים כל כך ולהרוויח איכות חיים".

מה כולל תהליך האבחון?

"זה תהליך מאד פשוט, קל. מורשים לאבחן פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים, ותמיד מומלץ לגשת לאבחון אצל איש מקצוע אשר מתמחה בחרדות ומנוסה במיוחד בטיפול בחרדות חברתיות. הוא יידע לזהות מהר מאד את הסימנים. אם מדובר במבוגרים הם מגיעים לפגישת איבחון (מספיקה פגישה בודדת לצורך אבחון). מטפל מנוסה ידע גם לאתר אם יש הפרעות חרדה או כבנוסף הפרעות חרדה נוספות או מצב דיכאוני  במקביל ולטפל בכולן. אם מדובר בילדים מתחת לגיל 18 הוריהם צריכים להיות חלק מהתהליך ואם מדובר בילדים צעירים ממש אז ההורים ממש משתתפים באבחון ונותנים את תיאור היום יום של הילדים.

המאבחן ישאל שאלות מנחות. יש מנעד רחב של תופעות. למשל יצא לי לאבחן פעמים רבות אנשי הייטק למשל, שנראים על פניו מתפקדים אך אם הם נדרשים במסגרת העבודה להופיע מול קהל – להציג מצגת או לדבר בפני אנשים זרים/רבים הם חווים לחצים קיצוניים ומתארים פשוט "גיהינום" בימים ובלילות שלפני מועד ההופעה. פעם קראו לזה "פחד קהל" היום אנחנו רואים בזה רמה מסוימת של חרדה חברתית.

קיים שאלון לייבוביץ' שהינו כלי מצוין ראשוני לאבחון עצמי, שנותן אינדיקציה אם קיימת בעיה. אם השאלון מראה באופן מובהק שיש רמה מסוימת של חרדה חברתית, אין ספק שצריך לגשת לאבחון מעמיק יותר שיסביר מה הטיפול המתאים לכל אדם. עם זאת, יש כאלה שצולחים את השאלון אבל איכות חייהם נפגמת כמו בדוגמה של המתמודדים עם פחד קהל בעבודה, וברגע שהם חשים צורך באבחון מומלץ שיגיעו. אף אחד לא יאבחן מה שלא קיים", היא מוסיפה.

האם יש כאלה שלא משתפים פעולה?

"רוב הילדים ובני הנוער משתפים פעולה, לעתים הם משקפים חששות דווקא של הוריהם וניסיונות להדחיק את המצב אבל ברוב המקרים הם משתוקקים להרגיש "רגילים" ולתקשר רק מתקשים לעשות זאת".

האם טיפול נועד ללמוד לקבל ולחיות לצד החרדה החברתית או שאפשר "להתגבר עליה" לחלוטין?

"טיפול קוגניטיבי התנהגותי יעיל לטיפול בחרדה חברתית, יש על כך מחקרים רבים. ממעקב אחר מטופלים שסיימו תהליך, בטווח הארוך אנחנו רואים שמי שטופל באופן מוצלח הופך להיות ילד או מבוגר מתפקד. בקבוצות חברתיות, עם אנשים שמרגישים ממש כמותם, הם לומדים לשנות עם מחשבות ודפוסים מעכבים, לומדים לא להימנע, וחווים את המפגשים החברתיים עם הרבה פחות לחצים וקשיים. לא שפתאום הם הופכים "חיות חברתיות" ו"מסמר הערב", אבל בהחלט חיים את חייהם באופן נעים ומספק.

חשוב מאד לציין – חרדה חברתית היא ברת טיפול! זוהי לא גזירת גורל. נכון שיש גם טיפולים תרופתיים המקלים על התסמינים כל זמן שנוטלים אותן אך אם לא מטפלים גם ברמה הקוגניטיבית והמעשית (השתתפות בקבוצות עם עוד מטופלים שהיא חשובה לעין ערוך), ברגע שנפסיק ליטול את התרופה הכל ישבו לקדמותו. אנחנו תמיד בעד "להכיר את האויב", להתמודד בצורה יעילה ולא לשמר את ההתנהגויות שמפריעות לנו. במקרים רבים החרדה החברתית לא רק פוחתת אלא נעלמת.

אל תתלבטו לבד, צרו קשר - נשמח לעזור!
מתלבטים? מוזמנים ליצור קשר ונשמח לסייע: