חרם, אצלנו בכיתה? כך תאתרו את הילדים הבודדים

 החיים שלי מתחלקים לשניים. לפני ואחרי החופש הגדול בין כיתה ז’ ל ח’.

קמתי בוקר אחד כדי לגלות שאף אחד לא מדבר איתי. החברה הכי טובה שלי דאז, זאת שישבה לידי בכיתה, שעבדנו ביחד ועשינו כמעט הכל ביחד נעלמה מחיי. הנער שהציע לי חברות כמה ימים קודם לכן ואמרתי לו ש”אני רוצה לחשוב על זה” נעלם מחיי. כל החברים הקרובים שלי נעלמו.
בכל הניסיונות שעשיתי אז, כדי לנסות להבין מה קרה, העליתי חרס בידי. לא מצאתי תשובות. הילדים החזקים חברתית התעלמו ממני והילדים הפחות דומיננטיים חששו “להיתפס” מדברים איתי.
קבוצת השווים שהיא כידוע המקור החשוב ביותר לתחושת השייכות, או אי השייכות, בגיל ההתבגרות – הפנתה לי עורף. וכך היה למשך שנים ארוכות ובודדות. 

חוויה מערב לפני הגיוס שלי: בחורה מהשכבה שלי התגייסה איתי באותו היום. מישהו מהקיבוץ פנה אלי לעזור לו לארגן עבורה מסיבת גיוס. עזרתי והפתענו. אף אחד לא הרגיש כשהלכתי מהמסיבה שבעצמי ארגנתי, כמה דקות אחרי שהתחילה. רגע לפני שגם אני התגייסתי… כבר הייתי רגילה לחיות עם ההרגשה שאני לא ראויה. לא למסיבת גיוס ולא לשום מחווה אחרת.
שנים אח”כ, במקומות אחרים, עם אנשים שלא מכירים אותי ואת הרקע שלי, הופתעתי כל פעם מחדש כאשר זכיתי להערכה או כבוד מהסובבים אותי. כשראו אותי. הדימוי העצמי שלי לא איפשר לי להכיל את זה…

עברו השנים. הרבה שנים. סיימתי את התיכון בקושי. התגייסתי למסלול פיקודי.
בנס סיימתי את קורס המכ”יות וזו למעשה היתה נקודת המפנה. משם התחלתי לעלות. קורס קצינות, מכינה להשלמת בגרויות, תואר ראשון, שני, תפקידי ניהול וגולת הכותרת – זוגיות ומשפחה.
לאורך השנים, ולא משנה כמה צמחתי אישית ומקצועית, השאלה “למה” ליוותה אותי. תוך כדי שטיפת הכלים, כשחתכתי סלט, ברגעים בהם הייתי לבד…. חשבתי על כך וחיפשתי תשובות, ואין.

חרם אצל ילדים ונוער – החיים ממשיכים והצלקות נשארות

לפני מספר שנים הלכתי לסדנת העצמה. ברגעים האחרונים, בדקה ה 91, רגע לפני שהכל נגמר, קמתי לדבר. סיפרתי את הסיפור שלי. יותר מ 30 שנה אחרי שהפך את חיי. סיפרתי על הבדידות שנגזרה עלי במשך שנים, על הביטחון העצמי שהתרסק בעקבות חרמות. שיתפתי בבחירות שליוו אותי מאז – להימנע ולהתרחק חברתית, רק כדי לא להיפגע. ההצלחות שלי בתחומים הרבים לא הניחו את דעתי והשאלה “למה” המשיכה ללוות אותי – ולראשונה שיתפתי בכל זאת.

כשסיימתי לדבר, המנחה של הקבוצה שאל אותי “זה הכל”?
הסתכלתי עליו המומה, לא מבינה איך הוא מבטל חוויה. רגש. תחושות שליוו אותי זמן רב כל כך.
הוא הסתכל עלי ואמר: תסתכלי על עצמך. הקמת משפחה, למדת, התקדמת, את בתפקיד ניהולי וזה מה שמטריד אותך? התנהגות של ילדים בני 12/13 לפני עשרות שנים?” (מקצועית, היום, אני לא בטוחה שאני מתחברת לביטול הזה שעשה לרגש שליווה אותי שנים רבות כ”כ ועיצב את הווייתי ואת בחירותיי החברתיות, אבל נשים זאת בצד). אני, עם עצמי, הבנתי שמכאן אני חייבת לשחרר, ובחרתי להתמקד בכוחות שצברתי לי במשך שנים, בהצלחות ובעוצמות שלי, שעבדתי עליהן קשה כ”כ. בבת אחת הכל התבהר. בחרתי להתמקד במה שיש. בכל הטוב בחיי. והכי חשוב – בחרתי להעביר את זה הלאה. לעזור לילדים, נוער ובוגרים שזקוקים לחיזוק בזירה החברתית בחייהם.

היום, כמנחה בעמותת רקפת אני פוגשת את אותם ילדים. את הכפילים שלי.
את אלה שאומרים לי “אין לי חברים”, שמעדיפים את הזום על בית הספר. הכל, רק לא לפגוש פנים אל פנים את הריחוק החברתי, ריחוק שהוא שלהם ולא בעקבות הקורונה. את אלה שעדיפה מבחינתם הבדידות על החזית הבית ספרית. את זאת שארגנה מסיבת יום הולדת ואף אחד לא הגיע. את הנער שלא מצליח להתקבל למכינה קדם צבאית כי הוא מתקשה להביא לידי ביטוי את האיכויות המדהימות שלו, כי הוא משפיל מבט ומדבר חלוש – הביטחון ממנו והלאה. את הנער שבכל תקופת הקורונה הקשה הזאת משחק משחקי מחשב אבל רק עם עצמו. הוא לא בקשר עם אף אחד בכיתה.
את כל אותם ילדים שהקושי החברתי שלהם וחוסר הביטחון אל מול קבוצת השווים – הפכו אותם לנושא ללעג וריחוק מצד חבריהם, ומתקשים למצוא בעצמם את הכוחות כדי להיות חלק.
חרם ובדידות משאירים צלקות. הם פוצעים את ההוויה הרגשית והחברתית. מרסקים את הדימוי והביטחון העצמי. אני פוגשת את אותם ילדים שקוּפים, שקבוצת השווים שלהם כל כך עסוקים בהישרדות החברתית של עצמם, שהם בוודאי לא פנויים לאחרים, ואולי אף “דורסים” אותם בדרך. לפעמים אף בכוחניות ובכוונה.

כמה עצב ובדידות חשים אותם ילדים שבקושי פותחים מצלמה בשיעורי הזום הארוכים והמתישים. ואם הם כן פותחים מצלמה (בלית ברירה), הם חושפים חצי פנים או רק את המצח, או את התקרה בחדרם. אילמים נעלמים.
“כל כך קל לשבור אמון. כמה קשה לבנות אותו” אמר לי נער בגיל חטיבה השבוע.
“כשמישהו שובר לי את האמון, כמעט אין סיכוי לשנות את זה”, אמר לי נער אחר, במבט מושפל.
“בשנה שעברה הזמנתי את הכיתה לבת מצווה שלי ואף אחד לא בא” סיפרה לי נערה בקול חנוק.
“אין לי חברים” סיפרה לי באומץ נערה מתבגרת שרק התחילה השנה את החטיבה ועוד לא באמת חשה את בית הספר שבו היא לומדת.

חרמות אצל ילדים ונוער, נוכחים וקיימים גם היום

לפני כשנה הנחיתי סדנה של ניהול קונפליקטים לילדים בכיתות ה’. “קשה לי להאמין שעוד יש חרמות היום”, אמרה לי המחנכת של התלמידים. “הנושא כל כך מדובר והמודעות מאוד גבוהה”. היא המשיכה.
חרמות הם בהחלט חלק מהמציאות של הילדים שלנו. כן, גם היום.
ילדים מוּצַאים מקבוצות וואטסאפ. קבוצות נפתחות בלי ילדים אחרים. הרשתות החברתיות מלאות בשיימינג ותקשורת פוגענית. בריונות. השפלות ודחייה.
ישנם ילדים בודדים שהביטחון העצמי שלהם חזק מספיק בשביל להתנער מכך ו/או לבקש עזרה.
לעומתם, ישנם כאלו שיקבלו את העזרה וכלפי חוץ “יצאו מזה”, אבל השריטות והכאב ימשיכו ללוות אותם, לעתים קרובות ישפיעו על בחירותיהם החברתיות ועל מעורבותם והשתתפותם במרקם החברתי מכאן והלאה.
וישנם אלו, המופנמים והביישנים, שמראש נעדרים את הכוחות והביטחון העצמי כדי להתמודד עם כך, והחרם רק מחזק תפיסות איומות שהם מחזיקים לגבי עצמם, ומנציח את בדידותם.