נכתב ע”י מוניקה ביילאנקו.  תרגום: ליהי לוי

המאמר הופיע במקור באנגלית באתר המהפכה השקטה העולמי של סוזן קיין

אני מפחדת לאכזב את איש הצ’יפוטלה.

​או כל נותן שירותים אחר. אני רוצה לרצות את כולם.

​אבל כרגע זה איש הצ’יפוטלה. אני הולכת להיות מזמינת מנת הבוריטו הכי טובה שבה הוא נתקל אי-פעם. אני חייבת להיות. הסתכל עליי! אני כה יעילה. אני מבינה שאתה, עובד הצ’יפוטלה, ממהר, ואני פה לעזור!

​אחרי שאני מדהימה אותו, אני ממשיכה בתור, מתכננת להדהים גם את הבחורה בעמדת הסלסה.

​”מעודן, בינוני, וחריף.” אני מצחקקת ומושכת בכתפי כמבקשת סליחה על-כך שביקשתי את כל שלושת סוגי הסלסה. “גבינה, חסה, גואקמולי, שמנת חמוצה.”

​אני מאשרת בהנהון כשהיא מגישה לי כל מרכיב. זהו זה! כל-הכבוד! אני חושפת את שיניי על-מנת להביע את הכרת התודה העצומה שלי לשירות המהיר שלה עבור מנת הבוריטו שלי וגם כדי להראות לה שאני בן אדם נפלא ‘שמבין עניין’. היא לא מסתכלת לעברי, אבל אני בטוחה שהיא מתענגת על זוהר המבט מוקיר התודה שלי.

​הם בטח ידברו על כמה אני מדהימה אחרי שאעזוב.

​הצורך שלי לרצות אנשים באופן כללי הוא מחלה. הצורך שלי לרצות נותני שירותים הוא על גבול הפתטי. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שזרים חושבים עליי רעה. הזמנה שהתפקששה תהרוס את הנאתי לא רק ממה שהזמנתי אלא רוב הסיכויים שתהרוס לי את היום כולו. מוחי ישחזר את המבוכה שהרגשתי בחזרות אין-סופיות עד שאני בטוחה שבחיים לא אוכל לחזור לזירת הפשע.

אני לא בטוחה מתי בדיוק זה התחיל, אבל אני חושדת שזו הייתה תגובה לכך שאמי החד-הורית הלוחמנית ‘הכניסה’ לשליחי המזון המהיר התמימים על הטעויות הכי קטנות, שאותן שיערה שבוצעו בכוונת זדון ‘לעבוד עליה’. ואלוהים, אף-אחד לא היה מצליח ‘לעבוד’ על אף-אחד בסביבתה.

​”אל תיסעו מהדרייב-ת’רו” (מסלול קנה וסע) בלי לבדוק שמה שהזמנתם נמצא בשקית,” היא הייתה מזכירה לנו בכל נסיעה דרך הדרייב-ת’רו. “תמיד דופקים אותך בדרייב-ת’רו!”

היא הייתה אז מתחילה לחפור בשקית המקדונלד’ס שלנו בשעה שאני עומד לקבל התקף לב מהמחשבה אודות המכונית שמאחורינו שוודאי תוהה למה איננו נוסעים כבר לאחר שקיבלנו את ההזמנה שלנו.

​”היי.” הו, אלוהים, הייתי חושבת אז. “היי! בקושי יש צ’יפס בקופסה הזאת!” היא הייתה מקישה על החלון בציפורניה. “היי!” היא הייתה אומרת לאישה המשתוממת שמאחורי החלון, “אני משלמת על צ’יפס, אני רוצה לקבל צ’יפס. בקושי יש צ’יפס בקופסה הזאת.”

​בכל פעם שזה היה קורה, הייתי מנסה להינמס ולהיעלם לתוך הרהיט הקרוב ביותר שהיה בסביבה. תגובתה הקולנית, שהייתה מלווה במבט קטלני מבהיל, לקבלת ההזמנה הלא נכונה או העודף הלא נכון הייתה גורמת לי לנעוץ את מבטי ברצפה בעודני מנסה לגייס כוחות על טבעיים כלשהם שאולי היו לי כדי שאוכל להעביר בטלפתיה התנצלות אל האדם לו אמי XX. לרוב זה כלל את המילים:

​סליחהסליחהסליחהסליחהסליחהסליחה שוב ושוב במחשבה.

​אני שונאת לעשות סיפור גדול. אם תביאו פילה מיניון לשולחן שלי במקום הדג שהזמנתי, אני אתייסר עד אינסוף אם להזכיר את זה או לא, אפילו שאני צמחונית. פעם זללתי צלחת שלמה של צדפות חלקלקות ומגעילות שהוגשו לי במקום השרימפס שהזמנתי, כי מה עוד הייתי אמורה לעשות: להגיד למלצר שהוא טעה בהזמנה שלי ולהרוס לעצמי את כל הערב עם החרדה שתיווצר עקב העצבנות שגרמתי לו? הה!

​אם הייתם המלצר, סביר להניח שבחיים לא הייתי אומרת לכם שפישלתם עם ההזמנה שלי. למרות שרוב הסיכויים שחלמתי על הדג ההוא במשך כל היום וכעת אני רותחת מבפנים כי הרסת לי את הערב, ואולי אפילו את השבוע, עם הפילה מיניון המטומטם שלך, אני בסדר! אמא הייתה מרעישה עולמות וכנראה מקבלת ארוחה על חשבון הבית, אבל אני? זאת ארוחת-הערב הכי טובה אי-פעם! הנה טיפ של 30% כהוכחה!

​זה אותו הדבר בכול מקום. הזמנת קפה, בסטארבקס בפרט, ממלאה אותי בסוג של אימה שאנשים רגילים שומרים לנשיאת הספדים בהלוויות. אני מתאמנת על ההזמנה שלי בלב שוב ושוב לפני שמגיע תורי להגיד אותה, מפני שאני צריכה שהברמנית תדע שאני אחת מהחבר’ה שיודעת איך להזמין קפה. אם היא תחשוב אחרת, היום שלי ייהרס, ואצטרך ללכת הביתה.

“תערובת הבית. ונטי,” אני אומרת לברמנית הסטארבקס בהגייה איטית וברורה. היא שואלת אותי משהו בשנייה שבלנדר מאחורי הדלפק מתעורר לחיים.

“תוכלי לומר את זה שוב?”

“רוץ כלב, סוכר?”

​אלוהים אדירים. מה היא שואלת אותי?

“סליחה, אני לא שומעת אותך.” אני מצביעה על אוזני בדרמטיות כסימן אוניברסלי ל-“אני לא שומעת אותך”. היא נראית מעוצבנת. היא כל-כך מעוצבנת! כדאי שאלך.

​”ר ו צ ה ח ל ב ו ס ו כ ר ?” היא מבטאת כאילו שאני קשישה וחרשת.

​הוא נהרס. הקפה שלי נהרס. אני שונאת הכול. אני רוצה ללכת הביתה.

הזמנת אלכוהול בבר? קוקטיילים הם לא אופציה. אני לא יודעת מספיק עליהם כדי להזמין אותם במיומנות. אני לא רוצה להיות הלקוח המעצבן ששואל, “מה יש ב”הוואי הכחול”?” או “איזה ליקר יש ב”קוסמו”?” אני נשארת צמודה לבירה בגלל שזה נראה פשוט יותר, אבל גם בירה מלחיצה! אתם חושבים שבירה זה בירה, אבל לא. פילסנר זה הבהיר או הכהה? רגע, מה? פילסנר זה לאגר חיוור? ובירה חיוורת היא… בירה? מה זה בכלל אומר? מה ההבדל בין לאגר לבירה? אם הן חיוורות אז הן אותו הדבר? יש לכם פבסט כחולה בפחית?

​בינתיים, ההליכה לצ’יפוטלה הפכה ממקור גאווה ביכולת ההזמנה שלי למקור חרדה. למה? בגלל שהעורך שלי המליץ שאני אפשל בהזמנה בצ’יפוטלה כדי שאוכל ממש לחקור את הנושא ולהביא לדרגת אמנות את חרדת ההזמנות שלי. “לגמרי תבלבלי את הכל!” היא הורתה לי, מן הסתם מבלי להתייחס לשאלת השפיות שלי. “תשכחי את מה שהזמנת. תשני את דעתך באמצע!” היה כתוב בהודעה העליזה שלה. יכולתי להרגיש זיעה מבצבצת בבית שחיי.

​הייתי בצ’יפוטלה פעמיים מאז ששלחה את ההודעה ההיא. בשתי הפעמים, בזמן הנסיעה שיננתי והכנתי את עצמי ואז עמדתי בתור, מזיעה מבעד לקפוצ’ון שלי, אומרת לעצמי לפשל את ההזמנה שלי כי אליס אמרה לי. ומה בכלל העניין הגדול? זוהי כתבת תחקיר. אני עיתונאית הכותבת על חרדה חברתית. משלמים לי על פישול ההזמנה. אני ארשום הערות, ממש אתמקד בתגובה שלי, ואשחק אותה. כל הסובלים מחרדה חברתית היו מריעים – בדממה, כמובן – לניתוח המבריק של מאמרנו.​

לא יכולתי לעשות את זה.

​בשום פנים ואופן לא יכולתי להכריח את עצמי לפשל את ההזמנה שלי בביקור הראשון ההוא. ביליתי את השבוע שלאחר מכן בלחץ, ואז, לבסוף, חזרתי לצ’יפוטלה לניסיון שני. הניסיון להכריח את עצמי לפשל את ההזמנה שלי בכוונה (שלא הצלחתי לעשות גם בפעם השנייה), יחד עם הציפיה לתגובתו העצבנית של בחור הצ’יפוטלה, היו כל-כך מייסרות שבסופו של דבר הרגשתי אפילו יותר בטראומה מאשר אם הייתי מפשלת את ההזמנה באמת. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי זו הייתה התכנית שלה מלכתחילה. תודה רבה על זה שהרסת את שלוות הצ’יפוטלה שלי, אליס.

​מישהו יודע איפה אני יכולה להשיג מנת בוריטו?