מה אנחנו מפספסים? הסימפטומים שיצביעו שילדכם מתמודד אולי עם חרדה חברתית

הכותבת היא גלית ימין, מטפלת התנהגותית קוגנטיבית בעמותת "רקפת" המסייעת למתבגרים ולבוגרים המתמודדים עם מופנמות, הימנעות וחרדה חברתית.

גמגום, כאבי בטן, כאבי ראש, הזעת יתר – לעתים, כשהילד סובל מאחד או יותר מהסימפטומים הנ"ל, לנו כהורים קשה להבין שלא כאב הבטן הוא שמפריע להם – אלא משהו גדול מכך. כיצד נדע להבדיל בין סימפטום פיזי שמצריך רופא לבין סימפטום המעיד על קושי רגשי? גלית ימין, מטפלת התנהגותית קוגניטיבית בעמותת רקפת עושה לנו סדר.

כמה פעמים קרה לכם שהייתה לכם פרזנטציה חשובה בעבודה – ורגע לפני חוויתם כאב בטן, בחילה ולעיתים אפילו חוסר תפקוד של ממש? יש שידעו לקשר כי התחושות הפיזיות שאנו מרגישים לפני אירוע מלחיץ מושפעות מהמצב הנפשי והסטרס אותו אנו חווים. ילדים, ובמיוחד ילדים המתמודדים עם חרדה חברתית, לא בהכרח מצליחים לזהות את הקשר הזה. ילדים מופנמים המתמודדים עם חרדה חברתית מפריזים בהערכה הסובייקטיבית שלהם ברמת הסבירות שמשהו רע עומד לקרות, וממעיטים ביכולת שלהם להתמודד עם מצב שכזה. הם שומעים את ה"לא" הרבה לפני שהוא נאמר, ומרגישים דחייה גם כשאינם דחויים כלל וכלל.
התסמינים הפיזיים של הילדים מציבים קושי גם בפני ההורים, שמתקשים להבחין האם מדובר במצב בריאותי "אמיתי" או שמא פינוק ורצון בתשומת לב, ולעתים האפשרות הקלה היא להשאיר את הילד בבית עד חלוף התסמין. מצב שכזה, מבלי להתכוון, מאפשר לאותו ילד "לברוח" מהגורם לחרדה ובעצם משאיר אותו במעגל החרדה, ואף מחזק אותו.
ילדים הסובלים מהימנעות או מחרדה חברתית מזהים מצבים חברתיים שגרתיים כמצבים מסוכנים ומאיימים, ולכן גופם מגיב בצורה הישרדותית, בכך שמכין עצמו לפעולת בריחה/מלחמה (מצב המכונה Fight or Fight). אותם ילדים ייבחרו בדר"כ להימנע מפעולות אשר הם חווים כ"מלחיצות", למשל נמנעים מהצבעה בכיתה (בשל החשש ש"הילדים ילעגו לי"), נמנעים מלהצטרף לקבוצת ילדים בהפסקה (כי אולי "הילדים יידחו אותי") מבלי לדעת כי יש להם את הכלים להתמודד גם במקרה שכזה, ואף ליהנות.
בטווח הקצר – הם "הצליחו". נמנעה מהם התמודדות עם דחייה, אולי,
אולם בטווח הארוך – כך בדיוק נוצר מעגל החרדה- ההימנעות מגדילה את החרדה ולא מאפשרת לילד לפתח כישורים חברתיים מתאימים, ובהתאם – כך גם גוברים בצורה משמעותית הסימפטומים הפיזיים שהוא חווה.
כיצד נסייע לילדנו לצאת ממעגל הקסמים השלילי שמשמר את המופנמות והחרדה החברתית ומגביר את התחושות הפיזיות? הנה מספר כלים שעשויים להיות אפקטיביים:

  1. זהו מהן המחשבות החרדתיות של ילדכם- בעזרת שאילת שאלות פתוחות ניתן לאתר מהם הגורמים המעוררים חרדה. גלו התעניינות ופתיחות מבלי להניח שהינכם יודעים מה מטריד אותם. הקשיבו, ואל תזלזלו בפחד שלהם גם אם מדובר בסיטואציה יום-יומית, אלא נסו להוות אוזן קשבת ומכילה.
  2. בחנו יחד נקודות מבט שונות- דעו לשאול את השאלות הנכונות כדי לעזור לילדכם להחליט עד כמה המחשבה שלו מציאותית ויעילה. נסו ליצור יחד כיווני חשיבה נוספים שימחישו שהסבירות לתרחיש הגרוע מכל נמוכה, לדוגמא: מה גורם לך לחשוב שהמצב המפחיד יתרחש? האם המצב קרה לך בעבר? כיצד ניתן להתמודד איתו במידה וקורה? האם אתה במקום אותם ילדים היית דוחה ילד המעוניין להצטרף?
  3. עודדו עצמאות והתנסות – אפשרו לילדכם הזדמנות לפתח עצמאות, להילחם את מלחמותיו ואף לטעות. כך יפתח מסוגלות וביטחון ביכולת שלו להתמודד עם מצבים מורכבים. הראו לו בעצמכם כי העולם ממשיך להתקיים גם לאחר טעות או מציאות לא רצויה.
    שימו לב, תגובת ההורה חשובה ועשויה להשפיע על הלמידה של הילד להתמודד במצבי מתח, לכן חשוב לעודד התנהגות לא חרדתית גם אצלנו ההורים. דוגמא אישית היא משמעותית ביותר ללמידה.
  4. ספקו הזדמנויות חברתיות רבות – עודדו את ילדכם לעסוק בפעילויות חברתיות כך שיוכל לפתח כישורים חברתיים טובים ובטוחים כשיתבגר. לצד המפגשים המזדמנים, ישנן קבוצות ייעודיות שמספקות מרחב מכיל ומאפשר בליווי מנחה מקצועי ומיומן, ומאפשרות חשיפה הדרגתית ובטוחה וחוויות של הצלחה וגם אי הצלחה – במרחב בטוח.
  5. הכינו תכנית לעימות עם הפחדים- רישמו יחד על דף את כל החששות והפחדים שמעוררת בקרב ילדכם אותה חוויה, ודרגו אותם מהקל לקשה. בהמשך, נסו לחשוף אותו באופן הדרגתי לכל אחת מהתחושות ומצאו יחד דרכי התמודדות מיטיבות – וריאליות עבורו.
  6. העניקו לילדכם תחושת מסוגלות- בעזרת שאלות מכוונות ו"הרחקה", עזרו לילדכם לענות בעצמו לחששותיו, למשל "מה היית מייעץ לחבר שלך לעשות?" והראו לו כי הפתרונות שלו יעילים ויש בידיו הכלים להתמודד.

 

בשנה האחרונה ליוויתי נערה בת 14 שסבלה במשך שנתיים מגמגום שהתברר כתסמין של חרדה חברתית. בהתגייסות משותפת הן של המשפחה והן של מערכת החינוך הענקנו לאותה נערה את הכלים להתמודד עם החרדה, והגמגום נפסק לחלוטין.
חשוב לייצר מעגל תומך ולגייס לתוכו דמויות מיטיבות ומשמעותיות בחייו של הילד.
ועדיין, גם אם עשיתם הכל והתסמינים ממשיכים, אל תהססו לפנות לאנשי מקצוע מוסמכים, שידעו איך לסייע לילדכם – ולכם.