“הלסת ננעלת לי ואני לא יכולה להוציא הגה” –
אילמות סלקטיבית חווים בעיקר ילדים ונוער היא באה לידי ביטוי בחוסר יכולת לדבר במצבים חברתיים מסויימים, יומיומיים לכאורה,
למרות שבסיטואציות אחרות ניכרת יכולת דיבור טובה. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לאילמות סלקטיבית, בארץ ובעולם.
רבים מאיתנו חושבים פעמיים לפני שהם מציגים את דעתם בחברה, וודאי כשזו לא הסביבה הביתית והבטוחה שלהם. מתמודדים עם חרדה חברתית חווים את המבוכה והחשש הללו באופן מוקצן, לעיתים עד כדי הזעת יתר, כאבי בטן, שיתוק ואפילו אלם. כמעט כולנו נתקלנו בילד שאף פעם לא מצביע בשיעור, נערה שלא מדברת עם אף אחד במפגשים, או עמית לעבודה שתמיד שותק בישיבות, אך לא תמיד הבנו למה. לרוב זו “פשוט” ביישנות, שתפחת עם הזמן – ובמיוחד אם תעשה התערבות לחיזוק הביטחון העצמי והחברתי,
אולם במקרים מסויימים מדובר באילמות סלקטיבית. תופעה מורכבת יותר שמרחיקה את האדם מאינטראקציות חברתיות ופוגעת באופן משמעותי באיכות חייו וקשריו.
אוקטובר הוא #חודש_המודעות_לאילמות_סלקטיבית – חוסר היכולת לדבר במצבים חברתיים מסויימים. בין אם אתם או ילדיכם מתמודדים עם אילמות סלקטיבית ובין אם לא – ייתכן מאוד ותתקלו בה, כך שחשוב מאוד להכיר ולדעת. ילדים רבים עם אילמות סלקטיבית סובלים מבדידות ו/או הישגים לימודיים נמוכים, למרות חכמתם וכישוריהם. הם לא מדברים עם חבריהם לכיתה או עונים לשאלות המורים, לא משתתפים בשיעורים, אינם חולקים מחשבות או רעיונות. הם אפילו לא מעזים לשאול. השתיקה שלהם מפורשת פעמים רבות כהתרחקות, מבחירה, או אפילו כמוזרות או טיפשות, והדבר פוגע קשות באיך סביבתם תופסת אותם.
באופן אירוני, הבחירה שלא להשתתף באירועים חברתיים או ההשתתפות המלווה בתחושת סבל, עלולה לנבוע מתחושת אין ברירה. חשש והימנעות משיחה עם זרים, אילמות בסיטואציות עם אנשים רבים (כלומר לא באחד על אחד), השתתקות מביכה כאשר הצד השני ממתין לתשובה – כל אלו ועוד עלולים להצביע גם על חרדה חברתית, שכן אילמות סלקטיבית היא סיטואציה מוכרת בעולם זה. עמותת רקפת מתמחה בסיוע למתמודדים עם חרדה חברתית ודפוסי הימנעות, ומפעילה קבוצות חברתיות-רגשיות כמרחב בטוח לתירגול סיטואציות חברתיות שונות הנתפסות ע”י המשתתפים כמאיימות. שיח אקטיבי הוא אחת מהן.
ברקפת תוכלו לדבר… עם אנשים כמוכם
“בבית הוא לא מפסיק לפטפט, אבל ברגע שמגיע לכיתה הוא נאלם דום, לא מוציא הגה… הוא שותק גם בביקורים אצל חברים או במקומות ציבוריים”, שיתפה רונית – אמו של ד’ שהגיע לקבוצות רקפת לאחר שאובחן כמתמודד עם חרדה חברתית, המתבטאת באילמות סלקטיבית. “איכות חייו היתה ירודה כי הוא פשוט לא מבטא את עצמו. מבחינת הילדים האחרים וגם חלק מהמורים הוא פשוט הילד המוזר”, היא הוסיפה.
עבור מתבגרים החווים קושי וחרדה חברתית, האילמות הסלקטיבית מחריפה את המצוקה ומגדילה את הריחוק החברתי, דווקא בגיל בו הקשרים החברתיים הם אקוטיים וחלק בלתי נפרד בשלב ההתפתחותי ובתהליכי גיבוש הזהות העצמית של המתבגרים. קבוצת השווים, התקשורת הבין אישית והאינטראקציה בין חברי הקבוצה מעניקות למתבגר אפשרות לתרגל תפקוד של מבוגר בתוך חברה והיכולות החברתיות הן חשובות לאין ערוך בגילאים אלו.
בקבוצות התהליכיות השמות דגש על תחושת השייכות, חיזוק השריר החברתי והביטחון העצמי ועוד יכולים המתבגרים להשתלב בהדרגתיות, לדבר או שלא לדבר, ופשוט להיות – בקבוצה קטנה ובטוחה של אנשים החשים וחוששים ממש כמוהם.
הניסיון מראה כי לאט לאט החרדה פוחתת והרצון לקחת חלק – גובר.
“הלסת ננעלת ואני לא יכולה להוציא הגה”
רונית מסבירה: “התהליך ברקפת לימד אותנו שהם לא נמנעים מדיבור כי הם ‘עושים דווקא’ או לא רוצים, אלא משום שיש שם בעיה רגשית עם יסודות ברורים של חרדה וזה יכול להשתפר מאד. ד’ ישב בקבוצות ושתק שבועות ארוכים אבל בהמשך הצליח להשחיל מילה בשקט, פה ושם אפילו קצת יותר… היום הוא מתחיל חטיבה כשהוא עדיין שקט יחסית לחבריו, אבל עם יכולת לענות כשפונים אליו או לבקש משהו שהוא צריך בכיתה. בקבוצה הוא כבר מדבר וצוחק ומשתתף חופשי – אז אנחנו מאד אופטימיים גם לגבי ההמשך”.
ירדן, אמא של הילה בת ה- 12 מספרת כי בתה מאובחנת עם חרדה חברתית מגיל הגן, והייתה מטופלת במגוון טיפולים ואצל טובי הפסיכולוגים. אולם, לאחר שחוותה שיפור משמעותי, שנת הקורונה טרפה את הקלפים וגרמה לנסיגה עצומה במצבה. היא מספרת: “התחלנו את התהליך בעמותת רקפת כשהיא הייתה במצב בלתי נסבל של חוסר יכולת לדבר כלל מול חבריה”. במילותיה של הילה: “הלסת ננעלת לי ואני לא יכולה להוציא הגה”.
בקבוצה, היא פוגשת מתבגרים נוספים כמותה, שחווים קושי חברתי דומה ובעיקר – הם אינם שיפוטיים אחד כלפי השני, כי התחושות שלהם דומות ומשותפות וכי הם נמצאים במרחב אינטימי ומונחה מקצועית. “כאן, במקום הבטוח, הם נפתחים ומעיזים להתאמן בהדרגה, וכמובן באווירה חווייתית ורותמת, בסיטואציות חברתיות שהן עבורם כמעט בלתי אפשריות”, מספר תומר, רכז ומנחה קבוצות רקפת.
הקבוצות פועלות במודל רכבת, כך שמשתתפים חדשים מצטרפים לקבוצה בתדירות גבוהה יחסית. שוב ושוב נוצרות הזדמנויות להכיר אנשים חדשים, לחזק את הבטחון העצמי ולשוחח עמם בקבוצת השווים. מנחי רקפת מדמים את התקדמות המשתתפים שהיו סגורים ושקטים, לפרחים שנפתחים בשמש, לאור ההזדמנות לדבר עם אנשים כמוהם.
חשוב לומר – לא כל אדם מופנם בהכרח סובל. אדם יכול להיות שקט ומאושר כל חייו.
אולם במקרים בהם השקט – האילמות הזו – אינה מבחירה, והיא פוגעת באיכות החיים ומונעת קשרים חברתיים רצויים – ניתן ומומלץ לכל אדם לשנות את מציאות חייו. ואם כבר – כדאי לעשות זאת בהדרגה ובתחושת ביטחון. ברקפת מכירים היטב את הקושי והחשש לדבר – פעולה שנתפסת עבור אחרים כמובנת מאליה – ומסייעים למתמודדים עם חרדה חברתית ואילמות סלקטיבית.
