רכבת ההרים שתלמידים חווים כבר מעל לשנה וחצי, הטלטלות וחוסר השגרה – כשגרה, נותנת כעת את אותותיה. ידענו שיהיה לכך מחיר. כל מי שעוסק בנוער ובהתמודדות נפשית ורגשית מזהירים מפני המגפה השקטה, החברתית. כמי שפוגשים אלפי בני נוער והורים בשנה– הבנו שהאתגר המשמעותי עמו צפויה מערכת החינוך להתמודד בחזרה לשגרה לא יהיה בפן הפדגוגי-חינוכי, אלא החברתי-רגשי. הנזק המצטבר בנפשות התלמידים ובמסוגלותם לחזור לחיים סוציאליים תקינים ונורמטיביים הוא הרסני ומבעבע. במהלך כל התקופה, התלמידים התגמשו, הסתגלו והתאימו עצמם לשינויים התכופים ולפתרונות המאולצים. כעת אנו עומדים מול מצוקה עמוקה ומצטברת – שחייבת לפרוץ בדרך זו או אחרת.
חלקם (לרוב אלו המופנמים והשקטים) נושאים אותה כלפי פנים ומתמודדים עם חרדות, דיכאונות והימנעות. חלק מההורים מדווחים על ניתוק של ממש ובעמותות עלם וסה”ר מתריעים על עליה בשימוש בחומרים ממכרים ונוגדי דכאון, בבדידות ובצורך טיפולי.
אצל רבים אחרים, אלו שמורגלים וחזקים יותר באינטראקציות חברתיות ונוטים למוחצנות חברתית, היא באה לידי ביטוי בתגובות חסרות סבלנות, קושי בהכלה ואמפתיה ועלייה קשה במקרי האלימות הפיסית והמילולית.
בשבוע שעבר החליטו במערכת החינוך כי הגענו לכדי רתיחה, וכי נדרשת עצירה מידית של השגרה האלימה. השרה שאשא ביטון הכריזה על מצב חירום ובתי הספר הונחו לעצור את כל פעילות הלימודים השוטפות לטובת יום של שיח עם התלמידים, שיעסוק בהקצנת האלימות בבתי הספר ובהשלכותיה המסוכנות על כולנו, כחברה. זוהי יריית הפתיחה של “תוכנית עבודה מקיפה” שמציע משרד החינוך, תוצאה של דיון החירום שכונס, אולם תגובות המנהלים והמורים שבשטח הן במקרה הטוב ספקניות ומאוכזבות.
השאלה האמיתית שכולנו צריכים לשאול היא האם האלימות היא אכן הבעיה, או שמא היא רק סימפטום ונדרש כאן מענה עמוק והוליסטי יותר, מענה למהות הפגיעה ומקורה. צוותי החינוך והייעוץ יצטרכו לקבל ממשרד החינוך הרבה יותר מאשר תכניות ופעילויות שיח שבועי על אלימות וחרמות. נדרשת הבנה של הנזק שנגרם ליסודות החברתיים, לכישורים ולמיומנויות הסוציאליות של התלמידים ותידרש התאמה של התכניות לצורך האקוטי בשיקום ובנייה מחדש של אלו. נדרשים מענים שיותאמו להתמודדות המובחנת ולמצוקתם של תלמידים מופנמים ומוחצנים, מענים מקצועיים, ממוקדים ומנוסים.
“אלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת” (אייזק אסימוב)
השדה החברתי הוא מרכז עולמם של המתבגרים. הוא נקודת ההתייחסות הרלוונטית עבורם ומגרש האימונים לתרגול, פיתוח ושימור של קשרים, המקום ללמוד ולהפגין עצמאות, אחריות, ייחודיות – וגם שייכות. שם הם מפתחים ומבססים מיומנויות חברתיות ביניהן: אמפתיה, תקשורת, ויסות רגשי, גמישות, ניהול קונפליקטים, קבלת השונה ועוד.
לאחר תקופה ארוכה ללא שגרה ויציבות בסביבת הלימודים והמסגרות החברתיות, אנחנו עדים למציאות כואבת בה “השריר החברתי” של רבים נחלש והתנוון.
משמעות הבידודים והריחוק המתמשך היא פגיעה בכישורים חברתיים ורגשיים חיוניים. רבים איבדו את יכולת ההכלה, האמפתיה, ואת המסוגלות הטבעית והנרכשת לראות את האחר ולגלות כלפיו סימפטיה וסבלנות במצבים שונים. לעתים גם כלפי עצמם. רבים מביניהם חווים היום מצוקה גדולה, בשעה שהם נדרשים להסתגלות מחודשת לשגרה חברתית ופדגוגית בבתי הספר – מרחב חברתי שכבר אינו מוגן ומכיל מבחינתם.
זוהי מציאות מכבידה ומאתגרת, והאלימות לצערנו היא תוצאה של חוסר אונים וקושי הסתגלותי לאורך זמן. התלמידים זקוקים לשיחזור, חיזוק ושימור של סט מיומנויות שנדחקו, ובלעדיהן- פוגענות, אלימות וניכור נהיו תגובות לגיטימיות והדדיות. קל להעליב, להשפיל ולפגוע במי שעיניך אינן רואות את עיניו הפגועות. בהיעדר אמפתיה, חברות ומיומנות של פתרון קונפליקטים – האלימות היא כלי זמין ונגיש, והיא מאפשרת גם פורקן תיסכול, מתח וייאוש, הקיימים אצל רבים מהתלמידים.
החוסן החברתי והאישי של התלמידים בישראל (ובעולם) ספג חבטה עזה, וטעות לחשוב שהיא תתרפא מעצמה.
ה”טיפול” המוצע היום לאלימות הגואה בבתי הספר הוא כפלסטר על שבר. כיריעת ניילון על הר געש מבעבע.
במוקד תכנית החירום כשל מהותי, שנדמה שדווקא שותפיה החיצוניים של מערכת החינוך, יכולים לראות ולסייע בו:
משרד החינוך קורא ליישומה של תכנית חירום לאומית שעוסקת באלימות, בוונדליזם ובהתרופפות המשמעת– כשלמעשה האלימות היא הסימפטום. הבעיה והמצוקה האמיתית היא הפגיעה במרקם החברתי ובכישורים ההכרחיים על מנת לאפשר התנהלות סוציאלית נורמטיבית של התלמידים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הצוותים. בלעדיהם, אגב, גם לא תתאפשר למידה.
It takes a whole village – לוקחים אחריות, ביחד
משרד החינוך והצוותים חייבים לפנות לעסוק בחיזוק ושיקום הפן החברתי-רגשי והאקלים החברתי בבתי הספר ובכיתות. והם לא יכולים לעשות זאת לבד, בכלים אותם קיבלו בהכשרתם – להוראה.
זיהוי מצוקות ריגשיות, התמודדות עם בעיות ואתגרים בינאישיים, הכלה והשתלבות ודגש על חינוך חברתי-ריגשי מוכרחים להיות במרכז ההווייה החינוכית היום, במציאות החברתית הכאובה. נדרש שילוב של גופי ידע בעלי ניסיון, שזו – ולא הוראה, היא התמחותם, ושיפעלו ביחד עם הצוותים החינוכיים במחוייבות וברגישות.
גם אם באמצעים סמכותיים וגבולות יצליחו הצוותים לגבור על מפגעי האלימות בבתי הספר, הרי שהמשך הדחקת המחירים החברתיים והרגשיים עלול לייצר כאן דור של ריחוק, ניתוק וקושי חברתי ואישי עמוק. לאורך זמן ילדים ונוער מרוחקים חווים ירידה משמעותית בהישגיהם הלימודיים, לא פעם הם נפלטים מבתי הספר, ולאחר מכן עשויים למצוא עצמם מחוץ למעגלים נוספים – צבא, קריירה ומשפחה.
צוותי החינוך וכולנו כחברה, זקוקים היום, יותר מאי פעם, לאיחוד כוחות ורשויות. זו שעה קריטית וחלון הזדמנויות לטפל במצוקות הילדים והנוער ולצמצם את השפעתן ההרסנית והכואבת על הפרט ועל הקבוצה, כשהם עדיין במסגרות החינוכיות.
אבנר דפני, מנכ”ל עמותת רקפת
