בחרו שני קלפים – מתוך סדנאות רקפת לחינוך חברתי בבתי ספר

הכותב: טל פליישר הוא מוזיקאי ואיש חינוך ומרצה בסמינר הקיבוצים. בעמותה הוא מספר סיפורים ומנחה סדנאות לחינוך חברתי בבתי הספר. 

אני מתיישב בכיתה ז’4 ומחכה שהקבוצה תיכנס. מפזר קלפי מוטיבציה על השולחן ומחכה. ההפסקה נגמרה וחצי כיתה נכנסת. המשימה פשוטה: בחרו שני קלפים שמבטאים את הרצון שלכם כאן ועכשיו. קורל בוחרת “לטייל בעולם” ו-“לעזור לאנשים”. הכיתה מיד מתעוררת וכולם מתחילים להגיב לקורל שהיא כבר עוזרת להם בהרבה מאוד דברים. מישהי מוסיפה: “היא גם חברה טובה ותמיד מצחיקה אותי כשאני צריכה”. זה מקסים, אני חושב לעצמי, אבל זה האוטומט שלהם. הם בילו מספיק שנים בתוך מערכת החינוך בשביל לדעת איך להגיב בשביל לְרַצּוֹת את הצד השני ואת המורה / מנחה, אבל האם מישהו באמת הקשיב לקורל?

“מקסים, קורל”, אני אומר. “אז אני מבין שאת כבר אוהבת לעזור לאנשים, נכון?”

קורל מחייכת.

“מעולה, איזו תכונה מקסימה. אז בואי נדבר קצת על הקלף השני שבחרת, בסדר?”

היא מהנהנת.

“לאן הכי היית רוצה לטוס?”

היא חושבת קצת ועונה: “בעיקרון לתאילנד, הודו וארה”ב”.

“או.קיי ומה עומד בדרכך?”

“הקורונה”, היא צוחקת.

אני: “ונגיד שלא הייתה קורונה”.

היא: “לא יודעת. כסף. זמן. ההורים שלי”

אני: “אז מתי את מתכננת להגיע לתאילנד?”

היא: “אני מניחה שאחרי הצבא”

אני: “או.קיי אז כבר יש לך תוכניות, נכון? ואת יודעת איך תגיעי לתאילנד?”

היא: “כן”

אני: “אבל אני שאלתי איזה כרטיס מבטא את הרצון שלך כאן ועכשיו, נכון? ובכל זאת בחרת בכרטיס הזה. אז בעצם למה את רוצה לטייל בעולם?”

היא חושבת מעט ועונה: “כי אני רוצה לחוות חוויות מרגשות, להכיר אנשים חדשים, לראות מקומות שעוד לא ראיתי”

אני: “מהמם. גם אני. ותגידי, ניסית פעם ללכת מבית הספר הביתה בדרך אחרת מהדרך הקבועה?”

אני מקבל מבטים מבולבלים מכל עבר, אז אני ממשיך. “את בת 13 נכון, וכל יום את הולכת באותה הדרך מבית הספר הביתה. ותקני אותי אם אני טועה, אבל את גרה ביישוב לא גדול מידי כבר 13 שנה. את כבר מכירה את כולו?”

היא: “ברור. אני מכירה לפחות 95% ממנו”

לי נותר רק לחייך עכשיו, אז גם היא מחייכת. היא הבינה. החוויות המרגשות, האנשים החדשים, המקומות שהיא עוד לא ראתה מעולם לא רחוקים ממנה בכלל, היא רק צריכה להחליט שהיא מקשיבה לקול הפנימי שלה, ללכת בעקבותיו ולמצוא אותם ממש מעבר לפינה. זה מתחבר נהדר לשיח שמלווה את הקבוצה ממש מהמפגש הראשון – להעז. לנסות. לתרגל דברים חדשים.

לפני שאני בכלל מספיק לסיים עם קורל יואב מתפרץ: “עכשיו אני, עכשיו אני”. אני מסיים ומודה לקורל ומזמין את יואב שישתף איתנו את שני הקלפים שבחר:

יואב: “בחרתי קלף אחד שמאוד חשוב לי שיהיה לי כסף כי צריך כסף להצליח בחיים, ובא לי שיהיה לי הרבה, וגם בא לי להצליח בחיים כי אני לא תמיד מצליח בדברים וזה מבאס…”

הוא מנסה להמשיך לדבר, אבל חבר זורק לו איזו הערה והוא חייב להגיב. מתחילים חילופי דברים. זה כבר קרה קודם והכיתה מתחילה לאבד סבלנות. כולם פונים אל יואב שיפסיק לדבר על דברים אחרים ויתחיל לדבר לעניין. יואב מתעצבן, הוא מנסה להתרכז וכל פעם מוצא את עצמו מגיב למישהו אחר.

אני: “יואב, ומה הקלף השני שבחרת?”

יואב: “בחרתי אההה בקלף אההה”, הוא מגמגם ולא מצליח לסיים משפט.

שוב הערה של חבר אחר, ויואב לא מתאפק ומגיב גם לו.

אני: “יואב, תמשיך בבקשה”.

יואב: “אהה, כן, בחרתי בקלף ‘אני רוצה לסיים דברים שהתחלתי’…”

הוא לא מספיק לסיים את המשפט וילד אחר מגיב לו. הילדים מרגישים שלוקח ליואב יותר מידי זמן עד שהוא מדבר. הם מתעצבנים עליו, ויואב מצידו מתעצבן בחזרה. 

אני: “חבר’ה, תעצרו את הכל עכשיו. אתם הקשבתם באמת לאיזה קלף יואב בחר?”

הם מתלוננים: “אבל לוקח לו מלא זמן”, “כולנו רוצים לדבר”, “נו כבר שיסיים”.

אני: “אני לא חושב שאתם הקשבתם. יואב ביקש שהוא רוצה לסיים דברים ובמשך כמה דק’ טובות אתם מאוד מקשים עליו לסיים לדבר. אתם חושבים שאתם יכולים להתאפק עוד מעט עם ההערות שלכם ולתת ליואב לסיים לדבר?”

 

קבוצות חרדה חברתית לבוגרים

הם התעייפו, יואב התעייף, אפילו אני קצת התעייפתי מהסיטואציה, אבל אז יואב מוסיף: “האמת שזהו נראה לי שסיימתי. זה פשוט מעצבן שאני מנסה לדבר ולוקח לי זמן ואני לא מצליח לסיים”. אני מביט בהם והם בי, ואני יודע שהם הבינו. אז נכון, זה לא שיואב שתק כל המפגש וכיבד כל הזמן את חבריו שהם דיברו, אבל מאותה נקודה הוא היה איתנו. עם הקשב המיוחד שלו והקצב שלו, ואני מאפשר לו להיות חלק מהקבוצה כל עוד הוא לא מפריע לקבוצה ללמוד להקשיב אחד לשני.

כי אלו החוקים אצלנו. כולנו חלק מהקבוצה.

כשאנחנו עוזרים לילדים להבין את השפה הרגשית שלהם, לפרוק את שעל ליבם, לעבד את התחושות, המחשבות והרצונות שלהם, אנחנו עוזרים להם להתנהל ביתר קלות בחברה. אנחנו נותנים להם כלים ומלמדים אותם לנהל שיח נעים ובגובה העיניים לא רק עם החברים שלהם, אלא גם עם עצמם. למפגש הבא שלנו, יואב כבר הגיע מעט יותר רגוע ובכל פעם הוא מתאים את עצמו קצת יותר לקצב של שאר חבריו. והם – לשלו.

שיא המפגש הוא כמובן כשאנחנו מגיעים ללב ליבה של ההתעסקות שלהם בגילאים האלו, לשדה החברתי. 

כשעידו בוחר קלף ומקריא: “אני רוצה להיות חזק יותר, אבל לא חזק יותר פיזית, אלא חזק יותר בפנים. נגיד, אם מישהו קורא לי הומו כי הוא מנסה להעליב אותי או להתגרות בי, אני רוצה להיות חזק – שיהיה לי מה לענות לו”. וגם כאן, לא מעט מהם קופצים ישר לעזרה. כי זה הטבעי שלנו, לתת עצות, לשתף את הידע שלנו עם חברת השווים. חלקם מציעים לענות בחריפות, חלקם מציעים להתעלם, יואב אפילו אומר שהוא היה “מכסח אותו במכות”, אבל פה התפקיד שלי הוא לעצור ולתת לעידו את המקום לדבר, ושוב לאפשר לקבוצה ללמוד להקשיב.

אני: “אתה חושב שאם תענה לו, תרגיש יותר טוב?”

הוא חושב קצת ועונה: “לא ממש. אולי בעצם אני פשוט רוצה שלא יהיה אכפת לי”

אני: “אבל אכפת לך מה חושבים עליך, אז זה פוגע”

הוא: “נכון”, הוא מתחיל לדמוע מעט, “אבל אין לי מה לעשות אז אני ממשיך הלאה, ואני גם זוכר שהוא יכול להגיד מה שהוא רוצה עליי, זה אומר בעיקר עליו”

הוא מבקש לצאת להתאוורר ולנקות את פניו. כשהוא חוזר כולם מקבלים אותו בחיוכים ובאהבה. הוא מרגיש את זה, והוא גם יודע שבפעם הבאה יהיה אכפת לו קצת פחות, ואז עוד קצת פחות, עד שהביריון הזה יוותר כי זה כבר לא יזיז לו יותר.

ובסוף השיעור כשעידו בא ואומר לי תודה, אני יודע שכל הקבוצה הרוויחה, ואני גם יודע שהתהליך הזה לא יכול היה להתחיל לולא הייתי מוריד את המגננות שלי ומספר להם במפגש הראשון על הילדות שלי ועל השדה החברתי הזה שלפעמים מתיש אותנו כילדים, אבל הופך אותנו למבוגרים שלמים יותר, לאזרחים טובים יותר ולחברים אמיתיים. וכשאני מזכיר להם שאת החברים הכי טובים שלי פגשתי בדיוק בגיל שלהם, הם מבינים שהם הגיעו לבית-הספר ללמוד לא רק מתמטיקה, לשון ואנגלית, אלא גם איך להיות בני אדם אמפתיים וחברותיים, ושההווה שלהם תלוי רק בהם ובמידת האכפתיות שלהם מחבריהם ומעצמם.

וכאן גם הרגע לדבר על “למה הם הגיעו לכאן” – לרקפת.

כבר שנים שהחברה שלנו מקדשת ומקדמת מוחצנות, קולניות, אסרטיביות. בחברה כזו לילדים ומתבגרים מופנמים ושקטים קשה מאד להתברג ולהשתלב חברתית. ככל שהם נדחקים ונמנעים כך הולכת ומוגבלת האפשרות שלהם להתפתח ולממש את היכולות והייחוד האישי שלהם. זה מתחיל כשהם צעירים מאד, וכשזה נמשך כך ולא מטופל זה עלול להוביל למתבגרים ובוגרים הנמנעים ממעגלי החיים:
נושרים מביה”ס, לא מתגייסים לצבא, אופק מקצועי מוגבל ולא תואם כישורים, קושי ביצירת מערכות יחסים, זוגיות, הקמת משפחה.

להעלים את הקושי, להפוך לאנשים אחרים – מוחצנים וקולניים – זו ממש לא המטרה שלהם או שלנו.

זוכרים את הקלפים מתחילת הכתבה? אלו הקלפים שלהם “בגלגול הזה”.

הם בחרו את הקלפים?  הקלפים בחרו אותם? – השאלה כעת היא כיצד הם מנצחים, נהנים, צומחים ומתפתחים – עם הקלפים הללו.

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים ברקפת! 

*הערה: כל הפרטים המזהים שונו בכדי לשמור על פרטיות הילדים והילדות.

אל תתלבטו לבד, צרו קשר - נשמח לעזור!
מתלבטים? מוזמנים ליצור קשר ונשמח לסייע:
עמותת רקפת