מורות ומורים מוצאים את עצמם מול עשרות תלמידים בכל כיתה, עם צרכים ויכולות מגוונים, והם נדרשים לחלק את תשומת לבם בין כלל התלמידים.
בכל כתה ישנם התלמידים “המוחצנים” – אלה שמתבטאים בחופשיות – ולעתים אף בעוצמה ומתקשרים עם מוריהם וחבריהם ללא מעצורים או עכבות, ולצידם, תמיד יש גם ילדים שקטים ומופנמים שלעולם לא ישתתפו ויצביעו מיוזמתם, יסתגרו כאשר פונים אליהם וישתדלו “להיעלם” ממרכז תשומת הלב של המורים. כיצד נדאג שכולם גם אלו וגם אלו יקחו חלק?
סיוון סרן בר ניר, מטפלת התנהגותית קוגנטיבית, מאמנת אישית ומשפחתית ומדריכת קבוצות בעמותת רקפת (המתמחה בסיוע למתמודדים עם חרדה חברתית)
עם כמה המלצות חשובות לצוותי החינוך:
לתלמידים עם חרדה חברתית מאובחנת או מופנמות קיצונית שטרם אובחנה כחרדה חברתית יש נטייה להיות בעלי הישגים לימודיים נמוכים. אין שום קשר ליכולות השכליות שלהם כמובן, להיפך. ההסבר הוא בקושי שלהם להתמודד עם משימות הדורשות מהם הצגת דיעה, רעיון, תוצרי לימוד, השתתפות פעילה בכתה וכן הלאה.
הבעיה מתחילה כשהמורות והמורים חווים אותם כמורדים או עצלים או לא משתפים פעולה. מיותר לציין שגם חברתית הם נמצאים בתחתית הסולם והם נמנעים מכל פעילות חברתית, דבר הדוחק אותם לשוליים החברתיים והלימודיים של הכתה.
כמות הסובלים מחרדה חברתית גברה ועלתה בתקופת הקורונה והלימודים מרחוק הקצינו את תחושת הערך העצמי הירודה של המופנמים וחסרי הביטחון. הילדים שלא פתחו מצלמות בזום נתפסו באופן שגוי כמתחמקים ומזלזלים אבל אצל רבים זה היה כיסוי לחרדה שמא ייתפסו בעדשת המצלמה וייחשפו ברגע מביך או בצורה שלילית. המחשבה שייראו את החדר/הבית/אותם/את בני משפחתם, גרמה להם לקושי אמיתי ובלתי נסבל שלא יכלו לשאת, ולכן כיבו מצלמה, גם במחיר נזיפות ופגיעה בציון.
המלצה ראשונה: “זה לא נגדי – זה בעדו”
צאו מנקודת הנחה שתמיד יש משהו מתחת לפני השטח. אני לא באמת יודע מה עובר על מישהו אחר. לא כל מה שנראה לעין הוא המציאות. רבים מהמורות והמורים מניחים שאם ילד נכנס לכיתה באיחור בלי להישיר מבט ולהתנצל זה מתוך זלזול במורה. הוציאו את עצמכם מן המשוואה. לפעמים ה”לא הצלחתי לקום בבוקר” מכסה על הרבה דברים כמו חרם, שיימינג, חוסר איזון באקלים המשפחתי או אחר. בואו נוותר מראש על האופציה שהילד עצל או מזלזל, ונבדוק מה באמת יש שם מאחורי מה שאנחנו לוקחים אישית, כאקט שלו נגדנו.
המלצה שנייה: ללמוד את תופעת החרדה
מי שלא מכיר או חווה חרדה באופן אישי, לא יבין אותה. אם תלמדו לעומק את התופעה של חרדה בכלל וחרדה חברתית בפרט תגלו כמה רבדים יש לתופעה הזו ובכמה סיטואציות הייתם יכולים לנהוג אחרת – ולהפוך באחת לדמות משמעותית ומסייעת. רבים נוטים לייעץ במילים (“תירגע”, “תנשמי”) כשהם נתקלים באדם חרד. אבל האמת היא שזה לא עוזר כלל, לעתים אף מלחיץ יותר. ילדים ומתבגרים המתמודדים עם חרדה חברתית מפחדים אפילו מרגע הופעת החרדה כלומר חיים בצל פחד מתמיד.
בנוסף, לחרדה יש ביטויים פיסיים אמיתיים ומוחשיים. לילד החווה חרדה עלולים באמת לכאוב הבטן או הראש, הוא בהחלט עשוי לחוש רעד, סחרחורת או חולשה. אלה לא תירוצים ריקים כדי להשתחרר מהשיעור או מהיום. לעתים נחשוב שהילדים הללו עושים מניפולציה ובורחים מהתמודדות. אנשי חינוך שעברו השתלמויות וסדנאות לזיהוי חרדה חברתית בבתי הספר למדו כיצד ניתן לעזור (רמז: לא “להעמיד אותם במקומם”) ואימצו מגוון אלטרנטיבות כדי להרגיע ולחזק.
לא כל הילדים יודעים להסביר שיש להם חרדה חברתית וההורים גם הם לא תמיד מודעים לבעיה. רבים יודעים על הקושי אך לא יודעים לשיים אותו – ולא יודעים איך להתמודד ולהקל. יש הרבה מקום לעצור ולחשוב כיצד אני יכול לעזור. המורה היא דמות מרכזית ומשמעותית בהבנה שזה מה שהילד חווה ויכולה גם לסייע בזמן אמת ולאורך זמן וגם להכווין את ההורים ולייצר ביחד עמם משולש מורה-הורה-תלמיד ותהליך מעצים ומחזק שהשפעותיו יהיו ארוכות טווח ומשנות חיים.
המלצה שלישית: לתת לגיטימציה
כשתלמיד מביע רגש או משתף אתכם במצוקה תנו לגיטימציה לרגשות מבלי לתייג. כלומר כשילד מבטא מצוקה יש למסגר אותה כחוויה נקודתית, חולפת, ולא כתכונה. שיטה מצוינת היא להשתמש בדוגמאות מעצמי ומחיי כדי “לנרמל” את הרגשות האלה. חרדה חברתית אינה גזירת גורל.
המלצה רביעית: להחליף סימן קריאה בסימן שאלה
לא לקבוע עובדה אלא לשאול. תמיד להשאיר פתח. לדוגמה: ילד שמסרב בתוקף לצאת לטיול שנתי -רצוי שלא לומר לו “אתה חייב”. “זה יעשה לך טוב”. יעזור יותר לבחור מילים כמו “מה יכול להקל עליך את ההחלטה?” “האם אוכל לעזור לך במשהו?”, “בוא ניקח לנו יום-יומיים לחשוב על כך ולהתלבט”, “אולי נעשה טבלת בעד ונגד ואז נחליט”.
המלצה חמישית: להבליט חוזקות
משום שנקודת הפתיחה של תחושת הערך והמסוגלות שלהם גרועה, עלינו לטפחה בהתמדה ובהדרגה. כל צעד קטן הוא משמעותי עבורם ואין דרך טובה להתקדמות בחרדה חברתית אלא בצעדים קטנים.
אם ילד מופנם או חרד הצליח לעבוד בקבוצה אפילו אם הוא בקושי תרם או השתתף צריך להדגיש את ההישג שבעצם ההשתתפות. ילד כזה שמוציא ציון בינוני או נמוך – לחזק בכל זאת את תחושת המסוגלות ולומר לו “אני גאה בך שניגשת וניסית וזכור שכל הישג יכול להשתפר”, או- “אם קיבלת 40 סימן ש 40% אתה יודע. בוא נמשיך מכאן..” או “היה לך את האומץ לגשת ולנסות זה כבר מראה על היכולות שלך”.
לסיכום:
בית הספר הוא הזירה החברתית המשמעותית והנוכחת ביותר בחייהם של ילדים ונוער. אופן תפקודם במצבים אלו משפיע ומכריע לא פעם לגבי תפיסתם את עצמם, תפיסת החברה אותם, צמיחתם, התפתחותם האישית, התבגרותם והפיכתם לאזרחים מתפקדים ומשולבים חברתית, ולכם המורים יש תפקיד מפתח כבד משקל. מאידך אתם לא אמורים לנחש כיצד לסייע להם. אבל תם כן יכולים ללמוד לעשות זאת.
התכניות של רקפת, לבתי הספר ולמערכת החינוך נועדו לסייע לתלמידים ולתלמידות המתקשים בסיטואציות חברתיות וחווים בדידות ואי השתלבות, בשל מופנמות או חרדה חברתית.
בנוסף, לאחר שנים של שיתוף פעולה הדוק ומניב בין רקפת למערכת החינוך יצרנו מגוון סדנאות, הדרכות וכלים גם עבור המורים, הפוגשים את אותם תלמידים יום יום, בכתות. בהדרכות לצוותים חינוכיים, יועצות ומורים תלמדו כיצד לקדמם, תקבלו כלים מקצועיים שיעודדו אותם לשתף ולהשתתף, ואף תוכלו לרתום לתהליך את חבריהם לכיתה ואת הוריהם.
