"אני מגיעה למפגש מסוחררת, הבטן שלי מתהפכת, והידיים והרגליים רועדות. ואז אני נכנסת – וכל הפנטזיות מתנפצות לי בפנים"
כתבה אורי שכטר, מנחת קבוצות נוער בעמותת רקפת על ההתמודדות האישית שלה עם מופנמות וחרדה חברתית.
אני זוכרת את התחושה של לפני, שמבעבעת מבפנים. סבך של מחשבות ודמיונות על מה שיכול להיות, איך הפעם אצליח לדבר במפגש ואראה להם מי אני. פתאום אני אצליח לצאת מתוך הקונכייה שלי, וכולם יראו אותי באמת, כמו שאני. ובאותה נשימה – פחד איום. שכולם יסתכלו עליי, שאעשה משהו מביך או לא נכון ויצחקו עליי, שיהיה תקוע לי אוכל בשיניים… – המון תרחישים שונים של דברים שיכולים להשתבש. אולי בכלל קבענו ליום אחר ואני אגיע בטעות לבד? מה אם אני אגמגם?
אני מגיעה למפגש הכיתתי מסוחררת, הבטן שלי מתהפכת, והידיים והרגליים רועדות. ואז אני נכנסת – וכל הפנטזיות מתנפצות לי בפנים. אני שוב שותקת. רק שותקת. לא מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים. הלחיים בוערות לי, אני לא מסוגלת לגשת לאף אחד להגיד שלום, ונדמה לי שכולם נועצים בי מבט ושופטים אותי. אני שוב לא מצליחה להיות אני ליד אנשים. היחידה שלבד, וכולם רואים. מהר מאוד אני בורחת הביתה, אל הנחמה של הבית, המשפחה שמכירה אותי כל כך טוב, ויודעת שבפנים – יש לי מה להגיד. שאני לא רק הילדה הביישנית ששותקת. בלילה הייתי מתהפכת במיטה, משחזרת כל רגע ורגע ומדמיינת איך בטח נראיתי מבחוץ, איך כולם חושבים שאני בטח מוזרה-משעממת-מביכה-מגעילה-דחויה, ואני מתכווצת. אני כועסת עליהם – שהם שופטים אותי, לא מבינים אותי, שהם לא נותנים למישהי כמוני מקום להרגיש בטוחה. ויותר מזה’ אני זועמת על עצמי כל כך – איך שוב נכשלתי.
התחושות האלו לא היו מסתכמות רק באירועים חברתיים גדולים. אותו הרעד, דפיקות לב, הזעה, בלאקאאוט – היו מופיעים גם כשהייתי צריכה להגיד- “נוכחת” בכתה בלי לגמגם, לבקש לצאת לשירותים, לעלות על האוטובוס, לבקש מהמלצר כפית – הכל היה נראה מאיים במידה עצומה. לפעמים אפילו הייתי מנסה לפתוח את הפה, אבל שום קול לא היה יוצא. הרגשתי שאני כלואה בתוך כלוב שקוף, ואף אחד לא יכול לראות אותי.
והיום, בתור מנחה בעמותת רקפת,
בקבוצות חברתיות-רגשיות עבור מתמודדים עם ביישנות וחרדה חברתית, אני מסתכלת עליהם, וברגע הראשון גם אני קופאת. הנערים.ות שבקבוצה בהתחלה יושבים.ות מקופלים.ות, מכונסים.ות, נמנעים.ות מקשר עין, מתקשים.ות להשתתף, מדברים.ות בקול כל כך שקט שאי אפשר לשמוע אותם.ן. אם הם.ן באו לכאן, ובחרו להתאמן על אינטראקציה חברתית – למה הם.ן נראים.ות לפעמים כאילו הם.ן לא רוצים.ות להיות פה? אבל אז אני מסתכלת עליהם.ן שוב, ורואה את ההתמודדות שלהם – אני נזכרת כמה הם.ן אמיצים.ות. כמה תעוזה ונחישות נדרשת בשביל להביא את עצמך כל פעם מחדש, כל שבוע, במשך כמעט שעתיים, ולעשות את הדבר שהכי קשה לך לעשות – לאמן את השריר החברתי. עצם הכניסה לחדר עם נערים ונערות שאת.ה לא מכיר.ה, לעבור פעילות שבה את.ה צריך.ה לדבר, להחשף, להראות.
ההתנהגות הזו מראה לנו כמה התמודדות עם ביישנות וחרדה חברתית היא לא דבר קליל, “אם הוא ירצה – הוא יעשה”, “כשהיא תיפתח טיפה זה יעבור לה”.
זאת לא בחירה או עצלנות – ככה נראית ההתמודדות.
כי אומץ נראה אחרת אצל כל אחד.ת. קל להסתכל על הפגנת אומץ כהסתערות אל עבר סיכון חיצוני, אולי אפילו להיות חסר.ת פחד. זאת הסתכלות מאוד מצומצמת, שלוקחת מהמתמודדים.ות עם חרדה חברתית את כל הכח שלהם.ן. האומץ נובע מתוך היכולת לפחד, ולהתמודד עם הפחד – להתגבר עליו. ולהתגבר לא אומר להפסיק לפחד – אם אני מפחדת מאוד, ועדיין פועלת, זהו מעשה אמיץ מאוד. לפעמים האומץ הזה לא נראה כמו שאנחנו חושבים.ות – זה לא רגע אחד של ניצחון, ולא דבר שיעבור לבד, ולפעמים גם לא נראה מבחוץ. זה יכול להיות מוסווה ומעודן מאוד, כמעט בלתי מורגש לנו בכלל. לפעמים זה אפילו לא הצלחה, אלא – “כמעט”. כמעט הצבעתי בכתה, כמעט השתתפתי, אמרתי משפט במקום מילה אחת. יצאתי מהבית היום. הרגעים הקטנים האלה, שמגיעים מתוך המוכנות והקצב האישי של כל אחד.ת, הם הניצחון האמיתי.
סביר להניח שיהיו בדרך עצירות, רגרסיות, תקופה שנראה שאין בה כל שינוי – וזה טבעי מאוד. העיקר שבתוך הא.נשים הקרובים.ות, המלווים.ות, או אלה שמסתכלים.ות מהצד – נוכל לשמור להם.ן את המקום הזה. היום היה “כמעט”, מחר אולי יהיה אחרת.
כשעליתי פעם ראשונה על האוטובוס בלי לפחד – רק באמצע הנסיעה קלטתי את גודל השינוי שבי. הייתי מופתעת יותר מכולם כשהצלחתי להסתכל למלצר בעיניים ולא לעשות חזרות על ההזמנה של המנה, הניצחונות הקטנים הכי משנים. הרגשתי שהוסרה מעליי מסכה, שעכשיו אני יכולה להיות פשוט אני. הייתי מחייכת לעצמי באמצע הליכה ברחוב, על עצם היכולת לחייך בלי להרגיש מבוכה איומה. יש עוד רגעים שהביישנות והפחד עוד נמצאים בי, מציצים וצפים לפני השטח – הם כנראה תמיד יישארו. אבל אני יודעת שכל עוד אני ממשיכה להתמודד, ולא נמנעת – ה”דרקון” הזה יישאר קטן.
וכשאנחנו מסיימות עוד מפגש של רקפת, אני נזכרת ברגעים קטנים של צחוק, משחקים כיפיים ששיחקנו – ואני יודעת שהדבר הפשוט הזה הוא המתנה הכי גדולה. כי כל אחד.ת צריך.ה את המקום שבו יוכלו להנות הנאה פשוטה, לשחק עם אנשים, לצחוק ביחד, להרגיש חלק ממשהו, שייכ.ת. פתאום אני לא לבד. אני מוצא.ת את הדבר להיות ביחד, בדרך שלי.
