לא מוותרים! זה הדבר הראשון, אבל כמובן שזה לא הכל.
“כאן מבינים אותי” מסבירה נערה בתיכון שמשתתפת בקבוצת רקפת לתלמידים עם חרדה חברתית, שמתקיימת בתוך בית הספר כבר כמעט שנה.
“כי כולם כמוני” היא ממשיכה. היא אחת המשתתפות הוותיקות בקבוצה, לא מפסידה אף מפגש, למרות שלמראית עין – היא כמעט ולא לוקחת חלק במפגשים. היא “רק” נוכחת.
בקבוצות רקפת יש הקלה רבה עבור מתמודדים עם חרדה חברתית. זאת קבוצת שייכות שבה לא צריך להסביר את הקושי, את החרדה. לא נכנסים אליה הביקורתיות, השיפוטיות, הלחץ החברתי ועוד, שמאפיינים קבוצות שייכות אחרות בהן נתקלים בני הנוער ביומיום שלהם. כאן מקבלים כל אחד ואחת כפי שהם. בלי כאילו ובלי בערך.
עבור הרבה משתתפים, זה פותח פתח לקבלה עצמית, שמייצרת כמובן גם ביטחון. בצעדים קטנים קטנים, אפשר לראות מפגש אחרי מפגש איך הם מרימים ראש, חיוך קל מציץ בזווית הפה ולאט לאט החיוך נהיה צחוק והמשפטים הקצרצרים נהיים משפטים ארוכים יותר. הדיבור הלוחש, השקט מאוד, מתגבר ועם הזמן ניתן יותר ויותר לשמוע את מה שהם אומרים.
ולמרות הכל, כמעט בכל קבוצה אנו פוגשים גם כאלו שעדיין קשה להם. מאד. מאד מאד קשה להם, ונדמה שהמרחב המוגן שאנחנו מאפשרים להם – גם הוא כאילו לא מספיק. האווירה המקבלת והמאפשרת לא גורמת להם להיפתח, ועדיין – המופנמות והביישנות מציפה בכל רגע והקושי לדבר ולהביע את עצמם מאתגר אותם מדי, מכדי לקחת חלק.
צחי, נער מקסים בחטיבה. מגיע לכל מפגש. לא מפסיד אף פעם!! אם בזום או פרונטלית. הוא מגיע לכל המפגשים זאת שנתו השנייה ועם זאת – לעולם לא ידבר מיוזמתו בקבוצה. כאשר ביקשתי מכל אחד בקבוצה לחשוב על משהו מיוחד/טוב שבו הוא לא מצא אפילו דבר אחד. “לא יודע” הוא משיב פעם אחר פעם. בפעילות עם קלפים על “החוזקות שבי” זה חזר על עצמו. לא מצא אפילו קלף אחד שייצג אותו. את החוזקות שלו.
כך גם רחל – נערה בתיכון. מגיעה לקבוצה שבוע אחר שבוע. אני מעריצה אותה על ההתמדה שלה. תמיד מגיעה ובזמן. קשה לראות את פניה מאחורי המסכה. רק עיניה הגדולות והכחולות מציצות ולעיתים היא נראית ממש מבועתת. לא תדבר אלא אם כן אפנה אליה וגם אז היא תענה בלחש כך שרק אני (במידה ואני יושבת לידה) שומעת את דבריה.
בהתחלה הייתי שואלת את עצמי האם יש טעם, בהשתתפותם. האם הם צריכים להמשיך להגיע למפגשים אם אינם לוקחים בהם חלק. התשובה היא חד משמעית – כן! במיוחד כשאנחנו מבינים את גודל ועומק החרדה, ואת האלטרנטיבה. לבד.
אז הדבר הראשון הוא לא לוותר. ילדים, וגם אנחנו, זקוקים לקבוצות שייכות. עצם החיבור הקבוע, היציב והנינוח לקבוצה מאפשר תחושת ביטחון. קבוצה בה אנחנו יכולים להיות עצמנו, עם אנשים שמרגישים ממש כמונו, ללא חשש ממה יגידו ויחשבו עלינו, וחשוב מכך – ללא החרדה שיפגענו בנו בגלל מי שאנחנו.
התמדה ורצף הן מילות המפתח
למרות שלעיתים ניראה שכלום לא משתנה ואין שום התקדמות בתהליך, ההתמדה היא סימן מדהים למשמעות הקבוצה עבור המשתתף. אותם ילדים שקולם בקושי נשמע אבל לא מוותרים על אף מפגש הם אלה שזקוקים למענה הזה יותר מכולם. אלו הילדים שבחופשות משחקים משחקי מחשב לבד, לא יוצאים מהבית כמעט בכלל ובטח ובטח שאינם יוצאים או נפגשים עם חברים. “איזה כייף שיש לי עם מי לדבר מלבד המשפחה הקרובה שלי” אמר לי נער, שמרגש אותי כל פעם מחדש. ללמדנו עד כמה היותו חלק מקבוצת שייכות שאינה התא המשפחתי שלו – חשוב ונכון.
חרדה חברתית מוגדרת כפחד מופרז, לא מידתי ולא רציונלי ממצבים חברתיים, פחד שהוא מתמשך ואינו נקודתי. ההתמדה לכן היא חיונית במיוחד, לא רק מצד אלו המתמודדים בעצמם עם החרדה – אלא גם מצד אלו המלווים אותם ומסייעים להם.
צעדים קטנים – לדרך גדולה, בייבי סטפס
המשלים של התמדה הוא הבייבי סטפס. ממש כמו צעדים של תינוק הלומד ללכת – כך כל צעד וכל הצלחה קטנה הם משמעותיים וחשובים. אם בצעדיו הראשונים, המתאמנים, לומד התינוק את הפעולה, מחזק את השרירים וגם את הביטחון – לנסות ולהעז עוד, הרי שבפעילות בקבוצת רקפת לשיפור היכולות והמסוגלות החברתית המשתתפים לומדים ומתרגלים מיומנויות שלעתים הן חדשות להן לחלוטין, מחזקים את השריר החברתי ואת הביטחון העצמי, ומרחיבים משמעותית את האפשרויות החברתיות העומדות בפניהם, כדי לקחת חלק פעיל במעגלי החיים וליהנות מחיים חברתיים כמו כולם. כל הצבעה בכיתה היא הזדמנות, וגם אם בפועל לא דיבר נוכל לגשת אליהם אחרי השיעור ולומר: “ראיתי שהצבעת. אשמח לשמוע אותך”. בהתחלה זה יהיה מול המורה, בהמשך (עם ההתמדה וחוסר הוויתור) זה גם יהיה מול הכיתה.
מי רואה אותי? חוזקת האמפתיה
– אומרים שכל מה שאדם זקוק לו זה שיראו אותו. שיאפשרו ויתנו מקום לחוויה האישית שלו. אפשר לומר: “אני מרגישה שזה ממש קשה” או “אני חשה את הבדידות שלך” או “מה שאת/ה מתאר/ת נשמע לא פשוט כלל”. לדבר בגובה העיניים ולומר להם שהם אינם שקופים, שבדידותם מורגשת.
בתוך קבוצת השווים, עם חבריהם לכתה, יש אפשרות נוספת להעצים, באמצעות שיח פתוח על הקושי והתחושות.. נוכל לשאול: “עוד מישהו מרגיש ככה” או: “זאת חוויה שגם אתם חוויתם/הרגשתם?” זה חינוך חברתי להכלה, לאמפתיה. אגב, חשוב לומר כי גם חבריהם לכתה יכולים לקבל המון משמעות בהיותם מסייעים בתהליך. נוכל גם לומר: “גם אני חוויתי את זה כך הרבה פעמים בחיי”. דוגמה אישית שתאפשר להם להרגיש שהם לא חריגים. “אפילו” למורה זה קרה…
השיח על סיטואציות ורגשות ומציאת שותפים להן, מנרמל את הקושי ומלמד את המשתתפים שהם במקום שמבינים אותם. שיש עוד כמוהם, שחווים ץחושות דומות או קושי דומה. זה מייצר תחושת שייכות ומאפשר להיפתח ולשתף. חשוב לומר שגם משתתפים שהחרדה החברתית שלהם קשה במיוחד ואינה מאפשרת להם שיתוף מילולי בעצמם – חווים תחושת שייכות והקלה גדולה כשהם שומעים שיח כזה.
לתת לזמן זמן
חוויה מעניינת מהתקופה האחרונה מלווה אותי. נערה חדשה שהצטרפה לקבוצת תיכון. היא הגיעה עם ציפייה מאוד גדולה ורצון לשתף את המשתתפים בחוויות שלה. היא מאוד התאכזבה כאשר חבריה לקבוצה שתקו המון ופחות דיברו. כל כך חיכתה לפגוש אותם והם בקושי דיברו. וכאן קרה משהו מדהים – חבריה השותקים לקבוצה חשו את הצורך שלה – ולאט לאט “תרמו מעצמם” – כך שכל פעם היתה קצת פחות שתיקה וקצת יותר שיתוף. בקבוצות שלנו לאלמנט הזמן יש ערך רב מאוד.
הרים ענקיים נשחקו והתקטנו רק אחרי מיליוני שנים של רוחות וגשמים שהלכו ושחקו את האבן. ילדים עם חרדה חברתית נושאים עמם לעיתים שנים של חרמות, דחיה חברתית, “שקיפות” וחוסר נוכחות אקטיבית במסגרות היומיומיות שלהם. הם מתקשים מאוד לשחרר את השריר הכל כך קפוץ שלהם. חיזוקים חיוביים לאורך זמן משנים תפיסה עצמית של התלמיד את עצמו. בסוף הזרע שנטמן צומח, אבל זה לוקח זמן.
כשנער אומר שהוא לא יודע לענות על שאלות הכי אישיות – על עצמו, זה לא מפני שהוא באמת לא יודע אלא משום שהוא לימד את עצמו שנים למנוע גישה אל הרגשות שלו, כדי להגן על עצמו. חשוב לזכור שתחושת השייכות חשובה עבורו לא פחות מאשר לכל אדם אחר, אולי יותר. אבל היא מלווה בחרדה קשה. בהתחלה יתבונן מהצד, ולאט לאט תחושת הביטחון הנוצרת תאפשר לו גם להיפתח וגם לראות את עצמו בעיניים טובות יותר.
פריצות הדרך, גם אם הן קטנות – בייבי סטפס – הן חשובות כמו צעדיו הראשונים של תינוק.
ראייה חיובית ומציאת הטוב
בכל מפגש עם הקבוצות שלי אני פותחת בסבב ריגשי ובבקשה לשתף בחוויות טובות שקרו לנו השבוע. לעיתים, ממש קשה למצוא אבל אני לא מוותרת. היכולת לראות את הטוב ולתת לו מקום דומיננטי יותר בחיינו גם הופכת את הכאן ועכשיו נעים יותר וגם מייצרת הרבה אופטימיות. אומרים ש”להגביר את האור – מצמצם את החושך” וזה המקום גם ללמד את המשתתפים שהרבה מאוד ממה שאנחנו עוברים זה לא “גזרת גורל” ושיש לנו יכולת וכלים לבחור, ולשנות.
אם נותנים מקום וזמן ללמוד ולהכיר את היכולות שלנו לעומק, ואת האפשרויות העומדות לרשותנו, נמצא לא מעט הזדמנויות להנכיח את הטוב ולבחור טוב יותר עבור עצמנו.
בשיח מרגש ובגובה העיניים, על היכולת שלנו להביע את עצמנו במקומות שונים, בדרכים שונות ובממדים שונים אמרתי למשתתפי הקבוצה: “גם אם לא נהיה שחקנים ראשיים על הבמה, עדיין יש המון דרכים להנכיח את עצמנו” אחת המשתתפות קפצה והגיבה: “אבל למה שלא נהיה שחקנים על הבמה??” שמחתי מאוד על ה”תיקון”. אכן, באותה קבוצה משתתף אחד הצטרף לקבוצת תיאטרון. אחרת, מגיעה מחוג תיאטרון אקדמי. זה מתחיל בתהליכים הפנימיים שאנחנו עוברים, ולמרבה ההפתעה אנחנו יודעים לומר גם שאנשים רבים החווים חרדה חברתית בוחרים בחוגים כמו תיאטרון ומוסיקה ומוצאים בהם דרך נפלאה ומגייסת לקחת חלק ולהביע את עצמם – כשהם “בתפקיד”.
בקבוצות התהליכיות של רקפת, שהן חלק מתכניות הכלה והשתלבות בתוך בתי הספר, ומתקיימות גם בשעות שלאחר הלימודים – במרכזי הנוער העירוניים – נותנים מקום וזמן ללמוד ולהכיר את היכולות שלנו לעומק, ולדעת ולמצוא את הדרכים והאפשרויות העומדות לרשותנו, להביע ולהנכיח את כל הטוב שיש לנו להציע לעולם.
יש מקום לשתיקות ועבודה פנימית, יש הזדמנויות לגלות את עצמי ואת מקומי בעולם שלי ומעל הכל – לבחור בי. לא לוותר. בטח לא על עצמי!!
רק מילה טובה…
מילה טובה היא הוויה. החיזוקים החיוביים הם דרך של תקשורת מקרבת. אם מורה פונה לתלמיד שלה בסוף השיעור ואומרת לו – מילה טובה – היא פותחת צוהר. סדק קטן שהוא הצעד הראשון לכיוון הצעד השני וכך הלאה. “כל כך נהניתי שהשתתפת היום”, “המשפט שאמרת היום בכיתה השפיע על כל השיעור”, “אני נהנית כל פעם מחדש כשאתה משתף. זה תורם לכל הכתה”. אל תחסכו במילים במקומות בהם הן הכי נדרשות. מילה טובה היא תמיד במקום, אם היא אותנטית כמובן.
ולנו המורות, היועצות, מילת עידוד ממני –
נכון, זה לוקח זמן ודורש המון אורח רוח, אבל ביום בהיר אחד, כשתשמעו צחוק גדול מכל הלב של ילד שחשש לומר את שמו בתחילת השנה – זה יהיה שווה את הכל.
כתבה: צורית יהודה, יועצת חינוכית, מנחת הורים ומנחה מקצועית בעמותת רקפת
