מזה מספר שנים אני מקדישה את עבודתי לילדים “השקופים”, מנסה לחזק ולתת כלים בכדי שילדים וילדות אלו יוכלו להתחזק ולהראות בתוך קבוצת השווים.
ופתאום אני מבינה, קבוצת המורות והמורים היא זו ששקופה לי, וצרכיה שקופים לכולנו.
אם מתעוררים לחץ ומצוקה בשעת טיסה, ישנה הנחיה למבוגר לחבוש מסכת חמצן – ולעשות זאת בטרם הוא מתפנה לחבוש מסכה על פני ילדו.
עיקר הדאגה היא לילדינו, ובכל זאת – לא נוכל לעזור ולסייע להם אם לא נדאג קודם לחמצן לנשימה – לעצמנו.
כעת, ברגע של עצירה להתבוננות, יכולתי לראות ולהרגיש איך נגמר האוויר. לצוותים.
כיצד קרה שבמציאות המטלטלת שעברנו התהפכו ההנחיות או שמא נעלמו מעימנו, ולא עצרנו לדאוג לצוותים, כדי שיוכלו לדאוג לתלמידים? איזו “מסכת חמצן” ניתנה להם לטובת כולם?
האם קיבלו כלים ומענה אישי, חברתי, רגשי עבור עצמן, כדי להוביל את המערכה?
ומה קרה בדרך הארוכה והפתלתלה הזו –
מה קרה למעמד המורה ולסמכותה כשניצבה לבצע את עבודתה – מול מסכי מחשב, ריבועים שחורים ואתגרים רגשיים וטכנולוגיים? אילו כלים העמדנו לרשותה לטובת אלו שלא הסתגלו לשפע ותדירות השינויים? לטובת אלו שהלכו לאיבוד? ומה נעשה עם כל סמני המצוקה והחרדה שגילו צוותי ההוראה בעצמם? מי ראה ורואה אותן?
מוזמנים לקרוא את הכתבה המלאה של צורית רוסו, מנחת קבוצות ומאמנת NLP לילדים ונוער, מנחה בתוכניות הפסיכו-חינוכיות ומנחת סופרויז’ן בעמותת רקפת,
שהתפרסמה במגזין האינטרנטי “הגיע זמן חינוך” לצוותי חינוך והוראה.
