למה אנשים מופנמים שונים מאנשים מוחצנים – המדע

נכתב על-ידי: ג’ניפר גרנמן

תרגום מאנגלית: ליהי לוי

קישור למאמר במקור באנגלית באתר המהפכה השקטה העולמי של סוזן קיין

הערה: השם הרשמי של עמותת רקפת הוא נוער מתמודד עם חרדה חברתית וביישנות. אך כמובן שהאנשים המופנמים חולקים מאפיינים רבים עם הביישנים, וביחד הם מהווים את “הקהילה השקטה” – קהילת האנשים שמתקשה לשגשג בעולם מוחצן. ההתנהגות של האדם הביישן והמופנם דומה, אם כי המניע להתנהגותם שונה במקצת. המושג מהפכה שקטה” שנטבע על ידי סוזן קיין מתייחס לשינוי החברתי שאנשי הקהילה השקטה פועלים לקדם.

​אני עומדת בקהל מול הבמה במועדון מוסיקה קטן וזרוק. שתי חברותיי -שתיהן מוחצנות- משני צדדיי, מתנועעות יחד עם זמר האינדי המפזם ומחייכות. נהניתי למשך זמן מה, אבל עכשיו אני כבר מוכנה לחזור הביתה למיטתי. המוזיקה הרועשת, קהל הזרים הצפוף, ושיחות החולין שעשיתי כל הלילה השאירו אותי סחוטה. זה פשוט יותר מדי, לזמן רב מדי, בשביל מופנמת כמוני.

​הייתי מעדיפה להתבודד בשלווה בדירתי. רק אני, בלי רעש, אולי ספר טוב או גלישה באינטרנט כדי לעזור לי להתכנס ולהיטען מחדש אחרי כל-כך הרבה התרועעות חברתית. בעוד חבריי המוחצנים יכלו וודאי להישאר בהופעה, ולפטפט הרבה אחרי ההדרן. הם למעשה ירגישו מלאי אנרגיה כשהם ילכו ולא יזדקקו כלל לזמן התאוששות. ובכן, למה אני מגיבה בצורה שונה כל כך מחבריי המוחצנים לאותה הסיטואציה? התשובה קשורה להבדלים המשמעותיים באופן שבו מוחותיהם של אנשים מופנמים מחווטים.

​הבדל הדופמין

​הבדל אחד גדול בין מוחות של מופנמים לשל מוחצנים הוא בדרך שבה אנחנו מגיבים למוליך העצבי דופמין. דופמין הוא כימיקל המשתחרר במוח ומספק את המוטיבציה להשיג תגמולים חיצוניים כמו השגת כסף, עלייה בסולם החברתי, משיכת בן או בת זוג, או זכייה בפרויקט נחשב בעבודה. כאשר דופמין מציף את המוח, גם מופנמים וגם מוחצנים נהיים יותר דברנים, מודעים יותר לסביבתם, ונכונים יותר לקחת סיכונים ולחקור את הסביבה.

​זה לא שלאנשים מופנמים יש פחות דופמין במוח מאשר למוחצנים. למעשה, גם למוחצנים וגם למופנמים יש את אותה כמות זמינה של דופמין. ההבדל הוא בפעילות רשת התיגמול של הדופמין. היא יותר פעילה במוחות של מוחצנים מאשר של מופנמים, כפי שסקוט ברי קאופמן, המנהל המדעי של מכללת מכון אימג’יניישן מסביר.

​עם הציפיה להשיג מספר טלפון של אדם מושך, למשל, או העלאה במשרה בעבודה, אנשים מוחצנים הופכים יותר אנרגטיים מאשר אנשים מופנמים. הם מתרוצצים בחפזון נלהב של הרגשה טובה, בזמן שמופנמים מרגישים גירוי יתר.

​בשביל חבריי המוחצנים, הרעש והצפיפות בקונצרט היו פשוט חלק מהכיף. למעשה, עוצמת הגירוי הייתה סימן בשבילם שהם מגשימים את מטרותיהם (התגמול של בילוי וערב כיפי בחוץ). אך בשבילי, ככל שהלילה נמשך, ההמולה הפכה מעצבנת ומייגעת, הייתי אומרת אפילו עונש, ככל שהרגשתי גירוי יתר.

עבור מופנמים, אצטילכולין זה שם המשחק. אנשים מופנמים מעדיפים להשתמש במוליך עצבי אחר הנקרא אצטילכולין, כותבת קריסטין פונסקה בספרה ילדים שקטים: עזרו לילדכם המופנם להצליח בעולם מוחצן. בדומה לדופמין, אצטילכולין גם הוא קשור להנאה; ההבדל הוא, שאצטילכולין גורם לנו להרגיש טוב כשאנחנו מתכנסים בתוך עצמנו. הוא מחזק את יכולתינו להתעמק, להרהר, ולהתרכז חזק בדבר אחד בלבד למשך זמן רב. זה גם עוזר להסביר מדוע מופנמים אוהבים סביבות רגועות – קל יותר להתכנס פנימה כאשר אנחנו לא עסוקים בטיפול בגירויים חיצוניים. כשאני יושבת בבית בבדידות שלווה, שקועה בספר או צופה בסרט ב’נטפליקס’, אני מתענגת על ההשפעה הנעימה של אציטלכולין.

הבדלים במערכת העצבים

​פיסה נוספת בפאזל המופנמות-מוחצנות קשורה למערכת העצבים, כותבת ד”ר מרטי אולסן לייני בספרה יתרון המופנמות: איך לשגשג בעולם מוחצן. “אצטילכולין קשור לחלקהפאראסימפתטי של מערכת העצבים, המכונה “ההאטה” או ה”לנוח ולעכל”. כאשר אנו משתמשים בחלק הפאראסימפתטי, גופינו אוגר אנרגיה, ואנו נסוגים מהסביבה החיצונית. שרירינו מתרפים; אנרגיה נאגרת; מזון מתעכל; אישונים מצטמצמים על-מנת להגביל אור נכנס; וקצב הלב ולחץ הדם שלנו יורדים. עקרונית, גופינו מכין את עצמו לתרדמה והרהור – שני הדברים האהובים על מופנמים.

​גם מופנמים וגם מוחצנים משתמשים בשני החלקים של מערכת העצבים שלהם בזמנים שונים, בדיוק כמו שהם משתמשים בשני המוליכים העצביים. אבל – “למרבה ההפתעה” – מוחצנים נוטים להעדיף את הצד ההפוך של מערכת העצבים: הצד הסימפתטי, הכרוי גם מערכת ה”האצה” או “הילחם, ברח, או קפא”. הצד הזה מדרבן אותנו לגילוי דברים חדשים וגורם לנו להיות פעילים, נועזים, וסקרנים. המוח נהיה ערני וממוקד מאוד בסביבתו. רמות הסוכר בדם וחומצות השומן החופשיות עולות כדי לתת לנו יותר אנרגיה, ותהליך העיכול מואט. החשיבה מופחתת, ואנחנו מוכנים לקבל החלטות חפוזות. בשעה שמוחצנים משגשגים בסביבה של הרגשות טובות טעונות דופמין הנוצרות כשהם משתמשים בחלק הסימפתי, לנו המופנמים, זה יותר מדי.

​האם מופנמים לא אוהבים אנשים?

​אם אתם לא מבינים מופנמות, אתם עלולים לחשוב בטעות שאנשים מופנמים הם לא חברותיים, מתבודדים או גסי רוח. בהופעה, זינקתי לדלת בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, והשארתי את חבריי המוחצנים מאחור. אני מתארת לעצמי שהם עזבו בחוסר רצון רק אחרי שהשיר האחרון התנגן, האורות נדלקו, ושומר הוביל אותם בגסות לעבר הדלת. אך, אם לוקחים בחשבון את האופן שבו פועל מוחי המופנם, זה הגיוני שאחרי כמה שעות של גירוי והתחככות חברתית, הייתי חייבת לצאת משם. זה לא שאני לא אוהבת אנשים; זה פשוט שהמגע החברתי יותר מאמץ ומעייף עבורי בהשוואה למוחצנים. מכורבלת חזרה בבית, בסביבה רגועה ומוכרת, אני השתחררתי ונרגעתי. ודאי, הייתי הולכת לעוד קונצרט ושוב מבלה עם המוחצנים, אבל רק לאחר קצת זמן רגיעה לבד – ואף לא רגע אחד קודם.