עצות מ”מופנמת ממורמרת” לגבי פרידות מחברות
מאת ג’ניפר מטרן
תרגום: ליהי לוי
מופנמת ממורמרת יקרה,
יש חומר קריאה בשפע על איך להתמודד עם פרידות רומנטיות, אבל מה שמרגיש כאבדן הגדול ביותר בחיי הוא דווקא הפרידה מהחברה הכי-טובה-לשעבר שלי.
אני אישה מופנמת בשנות ה-40 שלי, ומופע ההיעלמות ההדרגתי של החברה הכי טובה שלי מחיי היה כואב יותר מאשר לאבד מאהב. ולפני שאתם שואלים, אין מחסום גאוגרפי (היא גרה באותה העיר), ואין עניין של אורח-חיים לא תואם (לשתינו יש ילדים בערך באותם גילאים ואנו עובדות בתחום דומה). אבל לאורך השנה האחרונה, היא הראתה אפס התעניינות בהצעותיי להיפגש לקפה או לצאת לארוחת ערב לראות מה חדש האחת אצל השנייה.
שאלתי אם הכל בסדר אצלה, והיא אמרה שהיא פשוט “עסוקה”. למרות זאת, אני יודעת מאנשים אחרים (ואני רואה בפייסבוק) שהיא מסתובבת עם חברות אחרות. לעתים, אנחנו נתקלות אחת בשנייה ומנהלות איזו שיחת חולין קטנה, שזה הכי גרוע (לפחות בשבילי). אני מוצאת שזה מייסר לקיים שיחת-חולין עם אדם שפעם הייתי משתפת אותו כמעט בהכל.
אהבתי אותה כמו אחות, ואני מתחילה לתהות אם זה היה הדדי אי-פעם.
אז מה לעשות? האם לוותר על מערכת-היחסים הזאת? האם לנסות להושיב אותה לשיחה אינטימית?
על החתום,
הננטשת מדנבר.
—
ננטשת יקרה,
את יודעת למה לעתים זה מחורבן וסופר לא נוח להיות מופנם? בגלל זה. בגלל אנשים. בגלל כל הרגשות העצובים.
כמו נברני ערבות חשופי שיניים מקסימים, אנו המופנמים יוצרים קשרים לכל החיים. בטח, נברני ערבות למעשה עוברים גם לשלב הבא וממליטים –
[ נברני ערבות ממליטים? ברצינות?]
[חפשו את זה. הם לגמרי #מטרתידידות #מטרתחברות #מטרתצוות.]
הלבבות המופנמים שלנו בדרך-כלל מעדיפים קשרים מעטים אך לכל החיים, שאפשר לסמוך עליהם, על פני עדר שלם של מכרים. אנו המופנמים לא מזלזלים בחברויות. כשאנו בוחרים חבר, אנו בדרך-כלל מתחברים לכל החיים – כלומר, אם זה תלוי בנו. אנחנו בעד איכות מעל כמות, ככלל. כתוצאה מכך, פרידות מחברות יכולות לקרוע את נפש נברני-הערבות שלנו לגזרים. כלומר, נו באמת. מי רוצה עכשיו למצוא חברה-הכי-טובה חדשה? זה קשה ליצור חברויות, והמחשבה על לעבור את כל השלבים המצטברים של בניית קירבה שוב עם מישהו אחר? איכס. פיכס. לא, תודה. אני אשב עם חמגשית ליחיד מול הטלוויזיה…
רוב בני-האדם נוטים לאהוב את המוכר. במיוחד כשזה נוגע באנשים. ובהיותינו אלופים בתחום ההתבוננות הפנימית, אנו המופנמים נוטים להאשים את עצמנו כשחברות נהיית קווץ’ באופן בלתי מוסבר.
אני יכולה ממש להרגיש את השאלות שאתם לא שואלים: האם עשיתי משהו לא בסדר? זאת אשמתי?
ננטשת יקרה, אולי היית יכולה לעשות משהו יותר טוב בחברות הזאת. אולי היית יכולה להתקשר אליה יותר. אולי היית יכולה להופיע אצלה עם לחמניות וקפה. אולי היית יכולה לתכנן סוף שבוע בלאס-וגאס עם חשפנים מחופשים לכבאים או לפיזיקאים גרעיניים.
[ ה.עורכת: באמת יש חשפנים שמתחפשים לפיזיקאים גרעינים? אני שואלת בשביל חברה.]
[מופנמת מ.: אני מכירה מישהו.]
אבל האמת? הייתי אומרת שסביר להניח כי היית לגמרי בסדר במערכת היחסים הזאת.
פעם, כשקוננתי על מצב ממש נוראי שלא הצלחתי לתקן, נפש טובה מאד וחכמה שאלה אותי,
“האם את שברת את זה?”
“האם שברתי מה?” שאלתי.
“איזשהו חלק מזה,” היא אמרה. “בגלל שאם לא, אולי זה לא התפקיד שלך לתקן.”
אהההההה.
ננטשת יקרה, אולי זה כבר לא בידיך – לתקן את מערכת היחסים הזו. אמרת בעצמך שניסית במשך שנה שלמה להיפגש עם חברתך-הכי-טובה-לשעבר. זה הרבה זמן בשביל אנשים שגרים באותו אזור. ועדיין… הדהייה האיטית התמשכה לה, ללא (אני מניחה) גישושים תואמים מצידה. זוהי דוגמה די טובה למעשים ששווים יותר ממילים. מעשייך ניסו לאחות את החברות, למרות חוסר הידיעה לגבי סיבת הקרע, אם בכלל הייתה סיבה ברורה; חוסר המעש או העדר התגובה מצידה הוא בחירה שלה לא לאחות אותו.
אני תמיד מתעצבנת במיוחד לנוכח אמירות נדושות כמו, “אולי החברות פשוט נועדה ללכת בכיוון הזה.” אבל במקרה הזה, אולי היא כן. חלק מהחברויות הן דבר עונתי, כמו שלכת הסתיו או פריחות האביב במהלך חייך. חשבת שהיא חברה לחיים, שהיא צועדת יחד איתך בדרך הארוכה, עם כל מסיבות הפיג’מה וההבטחות הילדותיות גם עמוק אל תוך העשור התשיעי לחייכן. כאשר למעשה, היא פשוט הייתה אחת מהכרכומים בחצרך, שראשה מציץ למשך חמישה ימים ואז פאף, נעלמת אל מחוץ לטווח הראייה.
[ה.עורכת: אלוהים ישמור. עכשיו כרכומים?]
[מופנמת.מ.: הם מאד חולפים. ראויים להאיקו.]
אילו היה מדובר בהתקררות קצרה יותר מהתקופה האחרונה שגרמה לך לתהיות ובלבול, אז אולי היה מתבקש לקיים שיחה עמוקה. אולי אפילו עכשיו, היית בכל-זאת מרגישה טוב יותר אם היית סתם שולחת לה פתק נחמד שאומר שאת מתגעגעת לחברתה. כמו שבתי המתבגרת (ממורמרת מתלמדת במדור עצות) אוהבת לומר: את צריכה לעשות את עצמך, בובי.
אני לא גאה מדי (או ממורמרת מדי) להודות שראיתי ציטוט בפינטרסט לפני כמה ימים שניחם אותי אפילו יותר מהעוגה של סבתא אלסי. אני מאוהבת בציטוט הזה. הייתי רוצה להתמזמז עם הציטוט הזה. ואני חושבת שאת, ננטשת, זקוקה לציטוט הזה עכשיו:
התרחקי מאנשים שגורמים לך להרגיש שקשה לאהוב אותך.
לכי וכתבי את זה והדביקי את זה במקום בולט לעין. תני לזה לחלחל, כל יום. אם מישהו בחייך גורם לך באופן עקבי להרגיש כמו אף-אחד לא-חשוב גדול ושמן, כל ההערכה הקודמת שלך אליהם יכולה (וקרוב לוודאי צריכה) להיזרק מהחלון. לא צריך לעשות הרבה רעש מהעניין, פשוט בשקט תמחקי אותם מרשימת הווי-איי-פי (V.I.P) שלך. את לא צריכה לעשות שמיניות באוויר כדי לשמור על מישהו בחייך, אף-פעם.
ובשביל הפרוטוקול, למרות שאני אוהבת את דברי החוכמה של אלינור רוזבלט, אני מוכרחה לחלוק, עם כל הכבוד, על כך שאף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש נחותה מבלי הסכמתך. אנשים יכולים – והם כן – גורמים לאנשים אחרים להרגיש ממש מחורבן לגבי עצמם, כל הזמן המחורבן. מה שמשנה זה לאן לוקחים את זה הלאה. להמשיך לרדוף אחרי מישהו שגורם לך להרגיש כמו מטרד אומר שאת מסכימה להרגיש מחורבן. אבל שמירת מרחק מיחסי חברות מדולדלים על מנת להתמקד באנשים שבאמת מעריכים אותך מעיד על חכמה, עוצמה, והערכה עצמית.
כאשר שחברויות מתפרקות, זה זמן טוב במיוחד לעשות ספירת מלאי של האנשים בחייך ולשאול את עצמך כמה שאלות מופנמהממות (אני לגמרי הופכת את זה לסימן מסחרי). נסו את אלה:
האם את/ה הופכ/ת להיות פחות-או-יותר את/ה בחברויותיך?
מי גורם לך להרגיש שקל לאהוב אותך? מי גורם לך להרגיש שאת/ה צריכ/ה לקפוץ דרך חישוק עם שרביט בוער בין שינייך כדי להסב את תשומת ליבם?
האם יש חברויות נוספות בחייך שיש לך את הכוח לשנות לטובה? האם יש חברים שאת/ה לוקח/ת כמובנים מאליהם?
לאחר שתהרהרו מעט בעולמכם החברתי, הביעו הערכה לאלו שעדיין סביבכם, אלו שנשארו לצדכם בכל מצב. אולי מדובר באנשים אחדים בלבד. אולי יש רק אחת, וזו אמא שלך, והיא חייבת לאהוב אותך. זה לא משנה. השאילו דף אחד מחברינו המוחצנים הדברנים והביעו את הערכתכם. אנשים ירגישו מוערכים, ואתם תבינו שבכל-זאת יש כמה אנשים על הפלנטה הזאת שחושבים שאתם די מגניבים.
אל תרגישו מטומטמים להתאבל על חברכם שהיה פעם יקר. אבל זה בלגן לטווח קצר, ולבנו לא יודע להבחין בין אפלטוני לרומנטי.
אבדן הוא אבדן. והוא תמיד נורא. פרידות רומנטיות, כפי ששמתם לב, נפוצות כמו פטריות אחרי הגשם, על שערי כל מגזין בתור לקופה. אבל חברויות? משום מה אנחנו עדיין מצפים שהן יישארו איתנו לנצח, למרות שכבר למדנו בגיל צעיר שהילד שיושב לידנו בהסעה של כיתה א’ הוא לעתים רחוקות מי שיישב לידנו גם בהסעה בכיתה ב’.
אז שחררי את עצמך מהכבלים, ננטשת יקרה. מותר לך לכעוס, להיות עצובה, זה בסדר. הכאב הוא חד, אבל הוא לא חייב להמשיך ולהתחדד. אהבי מרחוק את איך שהכרת אותה פעם, אהבי אותה כמו סופר-בודהה רגוע ומיושב. אהבי את החברות שהייתה לכן כמו תמונה יפה. והיי אמיצה מספיק לשחרר את מי שהיא עכשיו. זה לא משנה שהיא עזבה קודם, וזה לא משנה מדוע, באמת שלא. מה שמשנה הוא שאת תאפשרי לעצמך להתחיל להחלים ולהבין שהאנשים היחידים ששווים את זמנך הם אלה שגורמים לך להרגיש שאת שווה הכל.
בברכה,
ממורמרת
