אדם חשין
מייסד ומנכ”ל לשעבר של עמותת רקפת
דימוי עצמי או בטחון עצמי מתאר את האופן שבו אדם מתייחס על עצמו. האם האדם מעריך את עצמו ובוטח בעצמו והדבר בא לידי ביטוי בהתנהלות נינוחה וטבעית, או שמא הוא סובל מביקורת עצמית משתקת ומוגזמת ומחוסר בטחון כללי בהתנהלות שלו בעולם. אנחנו נוטים לחשוב על דימוי עצמי כעל תכונה קבועה. ליונית יש דימוי עצמי גבוה – היא ממש מרשימה. או ליעקב יש בטחון עצמי נמוך – מסכן, יהיה לו ממש קשה בדייט מחר. אך האמת היא שדימוי עצמי (בדיוק כמו אחיו התאומים הערכה עצמית ובטחון עצמי) אינו תכונה כלל. מדובר דווקא בתחושה דינמית וגמישה המשתנה ללא הפסק במהלך החיים בהתאם למעשים שלנו.
זוהי האמת המדעית. אך למרות זאת ישנם אנשים הדבקים באמונה שיש כאלה שנולדו עם בטחון עצמי חיובי או אפילו גבוה, ואילו אחרים נועדו לסבול עד שארית חייהם מבטחון עצמי ירוד. האמונה המוטעית הזו, הנפוצה בעיקר בקרב אנשים הסובלים מבטחון עצמי נמוך, היא היא, יותר מכל דבר אחר, אחראית להתפתחות של מצב עניינים שכזה. זהו מקרה קלאסי של נבואה המגשימה עצמה. אדם החווה כישלונות ותסכולים, יתפתה לשכנע עצמו כי זהו מצב העניינים בעולם – אף פעם לא יהיה לי בטחון עצמי, הדשא של הבטחון העצמי לעד יהיה ירוק יותר אצל השכן. זוהי אמונה שגויה כמובן אך כמו אמונות רבות, יש לה כוח להגשים את עצמה. זהו למעשה מעגל קסמים אכזרי שבו אדם בעל בטחון עצמי נמוך משכנע את עצמו שזהוי גזירת גורל נצחית, ולכן אין כל טעם לנסות, מה שיגרום כמובן להידרדרות של הבטחון העצמי שלו. זהו בדיוק אופן ההתפתחות של חרדה חברתית – כאשר אדם ספג כך וכך כשלונות וצלקות הוא מרים ידיים, מסתגר ופורש אט אט מפעילויות חברתיות, וכך מפחית עוד יותר את הסיכוי לפתח בטחון עצמי, מה שמגביר את נטייתו להסתגר וכן הלאה.
האמת היא שישנה דרך לשפר את הדימוי העצמי, ולמגר את החרדה החברתית. אך הדרך הזו דורשת השעיה של חוסר אמונה – suspension of disbelief. זוהי דרך הנוגדת את האינטואיציה הטבעית, אך היא היחידה המאפשרת לצאת מהביצה הטובענית של חרדה חברתית. בדרך זו אנו משעים את ההרגל שלנו להתמקד בשיפוט העצמי שלנו, בדעות הקיימות שלנו על עצמנו, בתחושות וברגשות שלנו, ובמקום זאת מחליטים להתמקד בעשיה ובפעולה! ברגע שאדם מסגל לעצמו הרגלים ומשמעת של עשייה, ממש כמו בחדר כושר, ההצלחה תתחיל ליפול בחלקו בדיוק כמו אצל כל כל אחד אחר. כאשר אדם מתחיל לטפל בהרגלי ההימנעות שלו, הוא מגלה כי עצם העשייה גורמת לו לתחושות של רווחה נפשית ועלייה בביטחון עצמי.
למה הדבר דומה – לאדם השרוי בדיכאון. הוא שכוב במיטתו ולא מסוגל להוציא את רגלו מהמיטה. מצב רוחו קודר, והוא מחכה לרגע הנכון שבו ירגיש “טוב יותר”, כדי שיקום ממיטתו ויתחיל לפעול ולקחת שליטה על חייו. אך למרבה הצער רגע זה לעולם לא מגיע. כדי לחוש תחושת רווחה נפשית, על האדם הזה לקום ולהתחיל לפעול, למרות שמצב רוחו הנוכחי רע ופסימי והתחושות “ההגיוניות” שלו מפתות אותו להישאר במיטה. אך חשוב להבין שתחושת אלה אינן הגיוניות כלל וכלל ואינן משרתות אותו בשום צורה. הן השתקפות של הדיכאון שלו, ורק אם יכריח עצמו לקום ולעשות מעשה יש סיכוי שמצבו ישתפר.
כך גם פועלת החרדה החברתית: היא משכנעת אותנו שאין טעם לפעול, אין טעם ליזום ואין טעם להשתתף במשחק החברתי, כי ממילא מה שנחוש בסופו של דבר הן תחושות של דחייה ותסכול. אך אדם שאינו פועל, לעולם לא ישפר את מצבו. לעומת זאת. אם אותו אדם יקום בהחלטה נחושה לעשות ולפעול, הוא יזכה כמעט באופן מיידי לפידבק חיובי כלשהו, צנוע ככל שיהיה – שיחת טלפון שעלתה יפה, פגישה נעימה עם חבר ותיק וכו’.
המסקנה היא שהדרך ליציאה מהחרדה החברתית היא פרדוקסלית: יש להשעות את ההתמקדות ברגש הנוכחי, להתעלם ממנו ומכוחו המשתק, ולפעול על אף פעמוני האזהרה שנשמעים במלוא העוצמה. חשוב להדגיש: החרדה והביקורת העצמית המשתקת הן הרגלים שהתקבעו בתוכנו. הן ילוו אותנו עוד זמן מה במסענו החוצה מבור החרדה. אך רק כאשר נלמד להתעלם מהם ולפעול למרות נוכחותם, רק אז יתחיל תהליך חיובי של שיפור הביטחון העצמי ומיגור הדרגתי של החרדה החברתית.
