“אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מהעין” גילה השועל לנסיך הקטן את סוד החיים הפשוט.
כשאני צועדת לקראת מפגש ברקפת אני מזכירה לעצמי לעטות על עצמי את גלימתו של הנסיך הקטן שבמפגשו עם בן האנוש הזכיר לו כיצד אפשר “לראות דרך הלב”.
אנחנו המבוגרים, שוכחים לפעמים לקרוא את הסימנים שמעניקים לנו הילדים ובני הנוער אותם אנחנו פוגשים יומיום. וכשמדובר בסימנים כל כך עדינים וסמויים אנחנו עלולים להתעלם מהם ולא לשמוע את הקולות שמדברים מבפנים. שיש להם ווליום מאוד חזק, וחשיבות רבה מאד.
ומתי בכל זאת אנחנו מבחינים בסימנים? למשל כשהנער/ה בוחרים להימנע באופן מובהק מסיטואציות חברתיות. כשהמורה מספרת שלא שומעת אף פעם את קולם. כשבהפסקות הם מתבודדים עם הפלאפון או נשארים בכיתה. כשלא מגיעים חברים אף פעם הביתה וגם אין הזמנות.
ברקפת אני פוגשת בני נוער שההורים שלהם הסכימו להקשיב להם דרך הלב, והם עצמם הסכימו לעשות צעד שדורש מהם הרבה אומץ לב… מפגש חברתי עם עוד בני נוער.
כל מפגש ברקפת מהווה חלון הזדמנות. לפעמים החלון שהם מסכימים לפתוח הוא רק חריץ שבקושי נכנס ויוצא ממנו אור ולפעמים החלון נפתח פתאום לרווחה ועולם שלם נגלה.
כך או כך תמיד מהווה החלון הזדמנות לגדילה מתוך הקושי.
גם עבורי המפגש עם בני הנוער הוא חלון הזדמנויות לגדילה. אני לומדת בזכותם לפתח רגישות. גם למה שנאמר בין המילים. לדעת מתי להניח ולשחרר, כשהמבט מסתתר, ומתי לדרוש – כשהעיניים מבקשות. להנות הנאה פשוטה ממשחק של ביחד. להתרגש מכל חיוך שמפציע ומכל שיתוף חדש. לומדת מתי להוביל ומתי ללכת צעד אחורה ולאפשר להם למשוך ביניהם חוטים של קשר. תחילה באופן מהוסס ולאט לאט יותר. כך נחשף מכנה משותף רחב ביניהם שממוסס את תחושת הבדידות והחריגות.
כך אנחנו רוקדים ביחד את ריקוד הלב 💜
דרך משחק קבוצתי והתנסות חוויתית. דרך חשיפה שלאט לאט ובהדרגה – גדלה. דרך סימון המפה הפנימית שלנו. הכרת הרגשות והמחשבות שלנו.
דרך אימון “השריר החברתי” והתנסות בשיח משותף.
"הייתי רוצה לדבר. זה הרבה יותר קשה לתקשר ולהביע את עצמי מבלי היכולת לדבר, ויש המון אנשים שמחשיבים אותי כסנוב שלא רוצה לדבר איתם - "מהסיבה שהם לא מבינים מה יש לי, למה אני לא מדבר"
"כשיש איתי יותר משתי חברות טובות לפעמים אני מרגישה קצת בחוץ".
"קשה לי להביע את עצמי - בכל סיטואציה חוץ מאשר בכתב".
הפתקים הללו (הכתובים באנונימיות, וכותביהם אישרו באומץ לשתפם) הם פתקים שכתבו בני הנוער המופלאים האלו. כל פתק מבטא משאלה פרטית. משהו שהיו רוצים לשפר/לחזק בתוכם בתחום החברתי. כך ישבנו במעגל שקט. קראנו את הפתקים, גילינו כמה אנחנו בעצם דומים וחשבנו ביחד על מה יכול לעזור לנו. הבנו שאין פתרונות קסם וגם לא תמיד קיצורי דרך אבל יש לנו רצון. וכשיש רצון השביל שלנו כבר קיים. אנחנו.
ענת גובר, מנחת קבוצת רקפת חט"ב בבנימינה ומנחה בתכניות הפסיכו-חינוכיות של רקפת למערכת החינוך
ילדים ומתבגרים מופנמים וביישנים המתמודדים עם דפוסים של הימנעות, קושי וחרדה חברתית, זקוקים למרחב מוגן ומכיל על מנת להעז ולהיות חלק מהמעגל החברתי, על מנת להיות ולהרגיש שייכים כמו כולם. כאשר בני הנוער סובלים מחרדה חברתית ואין שום התייחסות לנושא – הם עלולים להיות בסיכון – חרדה חברתית שאינה מטופלת ומוכלת נוטה להתדרדר לריחוק וניתוק חברתי, דכאון, סיכון עצמי ואובדנות.
הקבוצות החברתיות שלנו הן כלי משמעותי ואפקטיבי שנועד לאפשר מרחב חברתי-אימוני לחיזוק היכולות והמיומנויות החברתיות, ולתירגול חשיפה לסיטואציות יומיומיות באופן הדרגתי ומקדם.
קבוצות חברתיות רגשיות מהוות גם מקור תמיכה ושייכות ומאפשרות הרחבה של המעגל החברתי, תוך הקנייה של תחושת מסוגלות וביטחון עצמי.
המפגשים הקבוצתיים שלנו הם לפני הכל – מהנים, חווייתיים ומעצימים. במהלכם מתאמנים המשתתפים בתקשורת בין אישית ובאינטראקציה חברתית עם בני גילם ונהנים מ”חיזוק השריר החברתי” שלהם, בנוכחות ובהנחיית איש מקצוע מיומן המוכשר להנחיית קבוצות נוער.
הפעילות כוללת משחקים ותירגולים מבוססי CBT ופסיכודרמה, וכן כלים נוספים מעולם התיאטרון, ושפותחו על ידנו, בהשראתם.
