חרדה חברתית או “סתם ביישנות” – איך מאבחנים ומה עושים?

 רבים חווים קשיים בתחום החברתי, בין בעצמם – או כהורים לילדים ומתבגרים אשר מגלים מופנמות קיצונית שמפריעה להם ביומיום ופוגעת באיכות חייהם.

פעמים רבות אנחנו לא יודעים לשים את האצבע על הבעיה, מנסים לקרוא קצת חומרים אבל מתבלבלים בין הדרכים השונות לאבחון ולטיפול ובתוך כל הקושי, קצת הולכים לאיבוד. בדיוק עבורכם נועד המאמר הזה, מורה נבוכים בנושא חרדה חברתית ואיבחונה.

רתמנו למשימה את פרופ’ צופי מרום, פסיכולוגית קלינית מומחית CBT המתמחה בהפרעות חרדה בדגש על חרדה חברתית, מרצה בכירה לתואר שני בפסיכולוגיה וחוקרת בתחום שכתבה עם קולגות את הספר החשוב “איך הביישן למד”, שנועד לטיפול עצמי בביישנות קשה וחרדה חברתית ומשמש גם הרבה מטפלים בתחום.

“הרבה לא יודעים זאת, אבל חרדה חברתית מתחילה בילדות. ממחקרים רבים עולה כי למעלה מ-95% מהאנשים שאובחנו בבגרותם כמתמודדים עם הפרעת חרדה חברתית, למעשה היו כך מאז ומתמיד. רבים מתארים זאת “מאז שאני זוכר/ת את עצמי”, מסבירה ד”ר מרום.

מהם הסימנים לקיומה של חרדה חברתית?

“לעתים ישנו גבול דק שעשוי להקשות על ההורה לזהות אם ילדו רק ביישן ורגוע או ילד עם חרדה חברתית של ממש. הרי אפילו ביהדות ביישנות וענווה זוכות לתהילה… הפער טמון בעוצמה, מים שקטים חודרים עמוק, ועוד כהנה וכהנה. ילד שמתחבא מאחורי הגב של ההורה בעת מפגש עם אדם חדש, זה טבעי. 

השאלה היא אם זה מפריע תפקודית –

• ילד שלא יפצה פה לעולם בגן או בכיתה (מה שמכנים “אילמות סלקטיבית”) – נורה אדומה.
• ילד שבבית עם הוריו ואחיו מתנהג רגיל ומתבטא אבל מגיל צעיר מאד יסרב לפגוש חברים או משפחה וכשיש אורחים מסתגר בחדרו – נורה אדומה.
• ילד שמתבייש לגשת לשירותים בגן או בבית הספר שמא ישמעו את קולות השתן – נורה אדומה.

הילדים והמתבגרים שסובלים מחרדה חברתית לא ישתתפו, לא יצביעו כשנשאלת שאלה בכיתה וכנראה גם ועקב כך לעיתים  לא יקבלו את הקרדיט וההערכה לה הם ראויים מהמורות. הם לא ישאלו שאלות הבהרה ולכן לא יבינו עד הסוף וההישגים הלימודיים שלהם עלולים להיפגע. חלקם ינשרו מבית הספר, לא בגלל העדר הישגים לימודיים אלא בגלל הקושי שכרוך במחיצת אחרים. מרבית הסובלים בילדות יימנעו מלהצביע בכתה, למרות  בקיאותם בחומר הנלמד. מרביתם יימנעו מלהקריא או להציג עבודות לימוד בפני הכתה. חלקם הגדול יוכלו לתפקד היטב בלימודים (למשל בזכות הצטיינות בבחינות שבכתב) וכך לא יוכתרו כבעייתיים על ידי מוריהם אף כי הקושי שלהם רב.

בנוסף, צעירים אלה יימנעו ממרבית הפעילויות החברתיות שמתאימות לגילם וגם אם ילכו לתנועת נוער למשל, יימנעו מלדבר בפומבי. על פי רוב יימנעו מלהשתתף במסיבות, יימנעו מריקודים ומחיזור אחרי המין השני. נטיית המורים וההורים לראות בהתנהגויות אלה ביישנות  כתו אישיותי ולא הפרעה שניתנת לטיפול, פוגעת כמובן בסיכוי להפניה לטיפול הולם.

כל זה יגדיל עוד יותר את תחושת חוסר הערך העצמי האופיינית למי שחווה חרדה חברתית. הם יחושו לחץ מופרז לפני הופעה פומבית. יסרבו להשתתף בטיולים שנתיים כי זה מחייב אותם בדיבור עם ילדים אחרים, שיחות חולין ומצבים שבהם הם אינם מרגישים בנוח..  חלקם בהפסקות יישארו בכיתה ולא יצאו לחצר לשחק או לפטפט יחד”, מסבירה ד”ר מרום.

הצוות החינוכי לא יידע לאתר אותם?

“דמיינו גן או כיתה עם 40 ילדים עליהם מופקדות גננת וסייעת אחת או מורה אחת – מי יזכה ביותר תשומת לב וטיפול? ילד מופנם או ילד סוער שמפריע ומכה? כנראה שאותם ילדים שסובלים מביישנות קיצונית ונמנעים מתקשורת עם אחרים יהפכו לשקופים. כנ”ל בבית הספר.

כולנו מנסים ללמד גננות ומורות מהי חרדה חברתית, כדי שידעו לאתר את אותם ילדים ויפנו את הוריהם לטיפול המתאים אבל ברור שלא תמיד יהיה קל לאתר אותם כי הקשב תמיד נגזל לטובת אותם ילדים סוערים. כאן נכנסת לתמונה עמותת רקפת שמעבר למענה שהיא נותנת לילדים גם בטיפולים פרטניים וגם בקבוצות, היא גם פועלת להעביר מערכים וסדנאות לצוותי הוראה וייעוץ חינוכי מה שמשפר את היכולת של המערכת לאתר ולסייע לאותם ילדים ומתבגרים”.