חרדה חברתית אצל בוגרים צעירים (18-21) – התפקיד ההורי

צורית יהודה, מנחת הורים ורכזת מקצועית בעמותת רקפת

תארו לעצמכם – הילד או הילדה מסיימים י”ב. התרגשות סביב ההיערכות למסיבת הסיום, ההופעות, תעודת הבגרות וחגיגות הסיום של 12 שנות לימוד. התרגשות שמדביקה את כל המשפחה, ושכוללת גם הקלה אדירה עם סיום חובות הלימודים וציפייה לקראת הבאות.

לא אצל כולם זה ככה. יש כאלה שסיום התקופה הזאת מלווה אותם ואת משפחותיהם בחשש גדול. מסתיים לו פרק שהוא מובנה ומוכר, ואילו השלב הבא אינו ידוע. לא ברור איך יראה היום שאחרי. נכון, המעבר מילדות לבגרות טומן בחובו אתגרים וחוסר הוודאות שפוגשים את כולם. אולם בעוד רובנו חווים אותו כהזדמנות, בציפייה ובהתרגשות, ישנם לא מעטים שפתיחת פרק חדש בחייהם מלווה דווקא בחרדה גדולה. למשל – אלה שמתמודדים עם חרדה חברתית וחווים הימנעות וריחוק מסיטואציות חברתיות, חדשות ובכלל.

כשהמסגרת הלימודית מסתיימת והמסלול המוכתב מראש הופך למציאות גמישה התלויה ברצונך ובבחירותיך – העצמאות עלולה “להכות בפנים”.

במקביל לשאלות ולמחשבות המציפות את ילדינו, מוצפים גם אנחנו, ההורים, בספקות ובדילמות: האם מילאנו להם את ארגז הכלים ודאגנו לעצמאותם? האם הם יודעים איך לנסוע בתחבורה ציבורית, להתנהל מול הצבא והאקדמיה, לכבס לעצמם את הבגדים או להכין סיר פסטה אם וכאשר יגורו לבד? ולחלוק דירה עם שותף או שותפה? לבנות זוגיות ומערכות יחסים עמוקות? לשמרן? להתראיין למקומות עבודה ולבחור כיוון מקצועי, כולל אבני הדרך הנדרשות?

 

עוף גוזל

אריק איינשטיין כתב ושר “תמיד ידעתי שיבוא היום, שבו צריך להיפרד… אז מה הפלא שאני קצת דואג”, וגם אנחנו במוקדם או במאוחר נגלה שאנחנו “קצת” דואגים. עם כל סימני השאלה שמרחפים באוויר, אנחנו שולחים אותם להתחיל את חייהם הבוגרים והעצמאיים, עם תקווה ענקית שידעו לנהל אותם ולהוביל אותם למקומות הכי טובים עבורם, ועם ההבנה ש… זה לא פשוט. לכולם. וזה במיוחד לא פשוט עם חרדה חברתית.

אריקסון מדבר על הגיל של 18-25 כגיל של אינטימיות לעומת התבודדות – קשרי אהבה ורעות. זה גיל שבו השלבים של גיבוש העצמאות, גיבוש הזהות – החברתית, המינית, הדתית, הפוליטית – ויצירת האני שלי כבר קרו ברובם, ועכשיו הזמן לצאת לעולם ולגלות אותו ואותי, בדגש על קשרים. עם הביטחון העצמי שנבנה בשנים האחרונות וכישורי החיים שנרכשו לאורך השנים.

שלב מאתגר ומכונן עבור כל אדם צעיר, בחורה צעירה. מה קורה לאלה הביישנים, המופנמים? החווים חרדה מפני מפגשים וחוויות חברתיות והבוחרים בריחוק חברתי על פני התנסות והעזה? אלה שעבורם צו ראשון מהווה חשיפה כמעט בלתי נסבלת? שראיון לקראת “הדבר הבא”, שמחייב לספר על עצמי, “לשווק” את עצמי, ולכן פעמים רבות יבחרו להימנע ממנו כליל או יפנו לעבודות שאינן הולמות את כישוריהם. שדייטים, שנועדו לגרום למי שמולם להרגיש שהם האדם המתאים – הם בגדר משימה בלתי אפשרית עבורם. מי שתופס את עצמו כמוזר, לא מעניין ולא אטרקטיבי ושרגיל להיות “שקוף”, בלתי ניראה. אדם עם חרדות חברתיות לא מורגל ומאוד מתקשה ביצירת אינטראקציות חברתיות.

תקופת המעבר הזאת, לבגרות, הופכת לבלתי אפשרית ומשתקת עבור רבים. הקרקע הבטוחה של בית ומשפחה לאט לאט מתרחקת והבוגר-הצעיר שצריך לעמוד בזכות עצמו – עלול לקרוס. או לפחות כך חושבים וחוששים הוריו. ההורים, מסתכלים עליהם מקרוב-רחוק, רואים (או מרגישים) את המבט, החשש, חוסר ביטחון, ההיסוס, ורוצים בכל דרך אפשרית לחזק אותם. אם היינו יכולים היינו גם מתגייסים עבורם, העיקר לקחת מהם את הקושי ואת תחושת אי הוודאות הכל כך גדולה.

העולם שבחוץ מפחיד, אבל יש מה לעשות

לקחת מהם את הקושי או להתגייס במקומם לא נוכל, והאת? זה גם לא מה שהם זקוקים לו מאיתנו. עכשיו זה הזמן שלהם לפרוש כנפיים ולצאת אל העולם, ושלנו לסמוך עליהם. אבל זה לא אומר שאנחנו משאירים אותו או אותה לבד.


הנה כמה כלים ודגשים עבור ההורים:

  • ראשית, לדעת לשחרר – אם לא נדע לשחרר, הם לא יוכלו להשתחרר. עם מבט מלווה ומילים מעצימות, צריך לדעת לשחרר. צעד צעד! אם לא נאמין שהם יכולים – גם הם לא יאמינו ביכולתם.
  • לתת להם לטעות – אין אדם שלא טועה. גם אנחנו סללנו את הדרך שלנו. לעיתים גברנו על המהמורות, ולעתים הן גברו עלינו (: כך או כך, נאלצנו לקום. זה חלק מהתהליך. לגרום להם להבין שנעזור להם לקום אם יהיה צורך, שיש להם גב אבל שיעזו לנסות. וגם לטעות…
  • לא לשפוט או לבקר אותם – מה שלנו ניראה ברור ופשוט, ניראה אחרת מאד למי שחווה את הקושי, למי שמתמודד עם חרדה חברתית. כל צעד וכל התקדמות דורשת מהם להתעמת עם הפחדים. עבורם אינטראקציות חברתיות הן לעיתים אתגר קשה מנשוא.
  • לוו אותם אבל אל תעשו עבורם – הדרך היחידה להתקדם היא ע”י חשיפות קטנות ומדורגות. כל חווית הצלחה תאפשר את הצעד הבא. היו שם עבורם. עודדו והאמינו בהם. זה כמו אוויר לנשימה – להם וגם לנו. אבל אל תחסכו מהם את ההתנסות האישית שהם חייבים.
  • להתמקד בהתנסויות ובאפשרויות ריאליות ומתאימות – אפשר לעזור להם לחפש יחד את “הדבר הבא”. העידוד להתנסות צריך להיות מאתגר (לא קל מדי) אבל ריאלי ונכון. חשוב לייצר הצלחות שהתאמצו עבורן, אך אין טעם לייצר אכזבות שירפו את ידיהם.
  • לעודד אותם להציג את הקושי מול הגורמים הרלוונטיים במסגרות השונות אליהן הם מצטרפים או פונים. אם צריך, לעזור להם לדברר ולחשוף את הקשיים ולא להסתירם. להתעלם מהם / להדחיק אותם / להסתיר אותם רק יעצים את הקושי ויגביר חוויות של אי הצלחה.
  • מציאת עוגנים שיכולים לחזק את הביטחון העצמי ואת תחושת השייכות. כל אחד צריך עוגנים. אזורי נוחות ש”מתדלקים” את הכוחות והאנרגיות. מגיל צעיר, חשוב להפוך כל אבן על מנת למצוא עוגנים של הצלחה. תחביבים, תחומי דעת, התנדבות, סביבה חברתית אלטרנטיבית. ככל שיש יותר חוויות הצלחה ושייכות, יש יותר כוחות להתמודד עם האתגרים. זה מוכח מדעית!
  • איפשור וקבלה – הילדים שלנו הם לא אנחנו, ולא הבאנו אותם לעולם על מנת להגשים את החלומות שלנו. תנו להם להיות הם עצמם. יש להם צרכים אחרים וסיפור חיים אחר, יש להם התמודדויות אחרות ויכולות אחרות. אנחנו שם, בתוך הסיפור אבל ממש לא כשחקן ראשי. חשוב לתת להם את הליווי והכוח לעשות צעד צעד בדרך שלהם. הם צריכים אותנו כדי להיות הם, ולא כדי להיות אנחנו.
  • וכדי לחזק את הנקודה הקודמת: הילדים שלנו רואים את עצמם דרך עינינו. המבט שלנו עליהם ואליהם הוא כמו מראה עבורם – אם הוא יהיה טוב, מעריך, מאמין ביכולותיהם ובכוחותיהם, כך הם יראו את עצמם. לכף נוסיף גם העברת מסר שאנחנו כאן לא משנה מה – בעליות ובירידות, בהצלחות ובכישלונות. זה התפקיד שלנו. לחזק אותם בכל דרך אפשרית. להיות שם עבורם.

 

ודבר נוסף, חשוב ביותר:

לחזק ולעודד לשינוי המצב – לא להשלים עם החרדה, לא לתת לקשיים לנהל את קבלת ההחלטות שלנו ואת שגרת היומיום. לא לאפשר לחרדה להגביל ולמנוע מהם את מה שמגיע להם חיים חברתיים, מקצועיים, זוגיים, מלאים ועשירים. לימודים, התפתחות אישית, יצירת קשרים – מגיע להם הכל, ואין סיבה להסתפק בפחות.
חרדות אינן גזרת גורל. הן מאתגרות ומרתיעות אך ניתן להתגבר עליהן. כדאי להתגבר עליהן. בעבודה הקבוצתית ברקפת מתאמנים ומתרגלים את היכולות החברתיות ומחזקים את “השריר החברתי” – ביחד, עם קבוצה נוספת של חברות וחברים החווים קושי דומה וחוששים כמוהם מההתמודדות היומיומית בסיטואציות חברתיות.

קבוצות רקפת המותאמות לגיל המדובר (18-21), ממוקדות באתגרים ובסוגיות המעסיקות במיוחד את הצעירים והצעירות הללו. משימות חיים שרלוונטיות במיוחד לגיל זה (הגיוס לצבא / האקדמיה / בחירת כיוון מקצועי / יצירת קשרים / זוגיות ועוד), ובהתאמות ספציפיות לו.
הנרטיב המשותף, החוויות השונות אך דומות שמביאים עמם המשתתפים, מייצרים משהו ייחודי. חוויה של הבנה ושותפות יחד עם יכולת מרגשת לחזק זה את זה ממקום אמפתי ומבין. כל זאת בהנחיה מקצועית ורגישה כמובן, תוך שילוב של שיח מובנה, דינמיקה קבוצתית ואווירה קבוצתית חווייתית ועוטפת.

מכירים בני ובנות 18-21 שהחרדה החברתית עוצרת אותם מלהגשים, לפרוח וליהנות מהתקופה הכי טובה בחיים? ספרו להם על קבוצות צעירי רקפת.

 

אל תתלבטו לבד, צרו קשר - נשמח לעזור!
מתלבטים? מוזמנים ליצור קשר ונשמח לסייע: