חרדה חברתית במערכת החינוך

מאת הפסיכולוג החינוכי מאיר בוכנר

​

משרד החינוך     מחוז חיפה     שירות פסיכולוגי ייעוצי 

​אקטואליה בחינוך מס’ 123 – (הפרעת חרדה חברתית) – אוגוסט   2012

​“לפעמים פחד מביא לידי כישלון” – ר’ משה אבן-עזרא

“הפחד בונה קירות להסתיר את האור” – ר’ ישראל בעל שם-טוב

​

“אני מוכן לא לאכול שוקולד, אני מוכן שלא יקנו לי צעצועים, שלא ירשו לי לצאת לשחק, אני מוכן אפילו לקבל מכות, העיקר – לא לבקש סליחה” – יהודה אטלס

​על אף שבמצבים חברתיים שונים זה אך נורמלי להיות מעט עצבני וחסר ביטחון (לחוש פרפרים בבטן) כמו לצאת למפגש חברתי ראשון, להופיע בפני קהל, להיפגש עם בעל סמכות, הרי שלסובלים מחרדה חברתית כל מפגש מעורר אי נחת ומצב החרדה הינו מצב כרוני (Mayo Clinic 2011). חרדה חברתית הינה אומנם חלק מתסמונת החרדה  בכללותה, אך בניגוד למצב של חרדה כללית המשפיעה על כלל חיי האדם, האדם סובל ממנה רק במצבים חברתיים מסוימים, ומגיב באופן תקין לשאר המצבים בחייו.

על פי פרסומי האגודה הבין לאומית לחרדה חברתית 2012 (SP/SAA) כ- 7% מהאוכלוסייה סובלים בפועל מהפרעה זו, אך הסיכוי לסבול ממנה במהלך החיים עולה על – 13%, על כן להערכתם:

​“Social Anxiety is the third largest mental health care problem in the world today”

אין ספק כי ההפרעה משפיעה על מיליוני אנשים ברחבי העולם, ובמיוחד על ילדים ובני נוער, וכל כך למה: אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית מוטרדים לרוב מהאופן בו הם נראים או נתפסים בעיני אנשים אחרים. בבסיס המחשבות האופייניות לאנשים המפתחים חרדה חברתית עומדות לרוב מספר הנחות יסוד מוטעות, אלו גוררות מודעות  עצמית גבוהה מדי המפתחת מצידה את התחושה כי: “מה שאני חושב על עצמי גם האחרים חושבים עלי”, דבר המעלה את תחושת הקטסטרופליות (אסוניות) בה נמצא האדם וכנגדה הוא נאבק, להלן חלק מהאמונות :

​אמונות שליליות על עצמי – אני לא מספיק טוב, אני נראה רע, אני נשמע מטופש או מגוחך.

1. אמונות על הסביבה – נקודת ההנחה היא כי הסביבה שופטת אותם כל העת: האחרים ישפטו אותי לרעה, אם לא אדע התשובה יחשבו שאני טיפש, אם אתבלבל  יחשבו שאני לא מסוגל לתפקד, לא מעריכים מי שנכשל.

2. חוקים נוקשים של התפקוד החברתי – אני חייב להישמע תמיד חכם, אסור להראות מפוחד, אם ישפטו אותי לשלילה, אפילו פעם אחת, תהיינה לכך השלכות קטסטרופליות.

​Rapee & Heimberg (1997): A cognitive-behavioral model of anxiety in social phobia.

​חרדה חברתית היא קבוצה של הפרעות חרדה המתאפיינת בפחד חשש או דאגה ממגוון של מצבים חברתיים או מביצוע פעולות מסוימות בפומבי. בין החרדות השייכות  לקבוצה זו קיים פחד במה, פחד מפני המין השני, פחד מבעלי סמכות ועוד. לעיתים אנשים סובלים מכל הפרעות החרדה הללו בו זמנית, מצב שמוגדר כ: “הפרעת חרדה מוכללת”. החרדה גורמת לסובלים מההפרעה להימנע מאותם מצבים, על מנת שלא לחוות את הסבל הכרוך בהם. הפחד העיקרי של האנשים הלוקים בהפרעה הוא האיום שהם יושפלו או יתנהגו באופן שאינו מתאים לסיטואציה וכתוצאה מכך יחשפו ללעג או לביקורת (ויקפדיה).

שכיחות ההפרעה בקרב מבוגרים (מעל גיל 18 ש’) עומדת על 6.8%. אולם הנשים סובלות פי 1.5 – 2 מהגברים, מאידך עיקר הפונים לטיפול הם גברים (כנראה שמסיבות תרבותיות). ההפרעה מתפתחת על פי רוב בטווח הגילאים שבין 11 – 18 שנה ונדיר כי היא מתגלה אחרי גיל 25, ללא טיפול היא מתמידה ואף מתחזקת.  מגוון הגורמים לתופעה רב, ומכיוון שהיא מתפתחת בתחילת ההתבגרות והולכת ומתחזקת לאורך הזמן, סביר להניח כי יש לה גם בסיס התפתחותי הקשור אולי לטראומה כלשהי בילדות:

א. גורם גנטי : ידוע כי חרדה חברתית “רצה במשפחות”, אך אין כל מידע באשר לבסיס המדעי שלה, לדעת חוקרי המכון הלאומי לבריאות נפש (2012NIMA ), יתכן שהדבר  קשור גם למוקדים מוחיים המעורבים בפחד ובחרדה ולביטוי הורמונלי עקב כך.

ב. גורמים הקשור לתקופת הילדות: ישנן עדויות לגבי הורים המאופיינים בהגנת יתר מחד או בהזנחה ו/או התעללות מאידך, או הורים שתלטניים הדוחפים את ילדיהם להישגים (מריצים אותם).

ג. גורמים הקשור לתהליכי החיברות במשפחה: אמור במשפחות מתבודדות או נמנעות חברתית, או כאלו הזקוקות בעצמן לאישורים חיצוניים, חשוב מיקום הילד במשפחה (לרוב הבכורים יותר ביישנים), שימוש בצורות חינוך משפילות או מדכאות ועוד.

ד. גורמים הקשורים להתפתחות האישיות :כמו מוקד שליטה חיצוני, פיתוח אישיות רגישה וחרדתית, וכו’.

הסימפטומים הפיזיים דומים לאלו הניכרים בחרדה רגילה: בחילה, הסמקה, הזעה, רעד בגוף ובקול, קוצר נשימה, דפיקות לב, גמגום. בנוסף קיימים גם סימפטומים נפשיים (רגישות יתר עד בכי קל, ביטול עצמי, הנמכת הדימוי העצמי, “אילמות בררנית” ועוד) והתנהגותיים (הימנעות – עד כדי הפסד בחיים, ביישנות קיצונית, שתקנות המונעת הפגנת מידע, התרחקות חברתית והתבודדות, ותרנות ו/או פרישה מהירה).

על פי ה – 4 –R DSM כדי להגדיר חרדה חברתית חייבים להיכלל 8 סימפטומים במקביל:

​

1. פחד ניכר וממושך ממצבים חברתיים שבהם האדם חשוף לזרים או למבט בוחן. בילדים הפחד הוא גם מפני מפגש עם קבוצת הגיל.

2. חשיפה לחברה או לסיטואציה ביצועית כמעט תמיד מעוררת תגובת חרדה מידית או אף להתקף פניקה. בילדים, החרדה עשויה להיות מובעת על ידי בכי, התקפי זעם, קיפאון או הירתעות ממצבים שבהם מעורבים זרים.

3. האדם מודע לעובדה שהפחד שלו מופרז וחסר היגיון. בילדים, מאפיין זה עשוי להיות חסר.

4. האדם נמנע מהסיטואציה החברתית או הביצועית, או שמפתח חרדה ומצוקה בעת ההיחשפות לה.

5. ההימנעות או הציפייה לסיטואציה, או החרדה בעת המצב משפיעים באופן משמעותי על שגרת יומו של האדם, על תפקודו בעבודה או על חיי החברה שלו.

6. אם האדם פחות מגיל 18 ש’, החרדה חייבת להמשך יותר מ – 6 חודשים.

7. החרדה איננה נגרמת כתוצאת הפרעות נפשיות אחרות, פניקה, מצבים רפואיים, או תרופות, סמים וכו’.

8. התבטאות הפחד איננה קשורה להפרעה נפשית או רפואית אחרת (גמגום, טיקים, איבוד זיכרון).

9. כאמור התופעה נרחבת וניתן למוצאה בכל בתי הספר. יש לציין כי אין מדובר כאן בחרדת ביה”ס, זו המתבטאת בחוסר רצון לעזוב את הבית ו/או בחשש מפני אי ההשתלבות חברתית, או בחרדת נטישה, זו המתבטאת בצורך לשמור על ההורים צמוד, חשש מהרדמות ו/או להישאר לבד. חרדה חברתיתמתעוררת אך ורק בסביבה חברתית, היינו במצבים בהם קיימים גם “אנשים אחרים”, שעלולים לשפוט את האדם, ועליהם ניתן להשליך את התחושות האישיות, אך בשאר מצבי החיים הילד/ה נוהג באופן תקין ונורמטיבי.

​​הטיפול בהפרעת חרדה חברתית מחייב שילוב בין מתן תרופות (נוגדי חרדה ודיכאון, תרופות להרגעה), טיפול נפשי (בעיקר על בסיס טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) ו-EMDR (תנועות עיניים) זאת בנוסף להדרכת הסביבה (הורים ואנשי חינוך), כדי לסייע לילד/ה לפרוץ את מחסומי ההימנעות, ולגלות ע”י כך שהוא יכול, וגם אם נכשל – דבר לא  קורה, העולם אינו קורס עליו!

הטיפול הקוגניטיבי/התנהגותי פיתח מספר שיטות יעילות לשם כך, בהן: חשיפה הדרגתית (Exposure) במהלכה האדם חושף עצמו בהדרגה ממצבים קלים למפחידים יותר, תוך שהוא מקבל תמיכה ועידוד מהמטפל (האדם יוצא מהקונכיה), שימוש בדימיון מודרך ובתרגילים היפנוטיים (בהם האדם חווה את עצמו מצליח ומתפקד בציבור), רכישת מיומנויות (ביצוע תרגילים) למאבק בהימנעות, שימוש בהגדרה מחדש של תחושות ומצבים לשם שינוי תפיסת המציאות והפרכת תחושת הכישלון המתפתחת (ללא שום  סיבה אובייקטיבית) במוחו של האדם וגורמת לו להשתבלל ולהסגר.

לטיפולים המשולבים הצלחה ניכרת וראוי לקדם את תחילתם, שכן הסובל מחרדה חברתית מונע מעצמו התנסות באפשרויות ובהזדמנויות שונות בחיים, בהן גם כאלו שיכולות  לקדמו ולשפר הישגיו, הילד/ה מצמצם עצמו ולמעשה חוסם בכך את התפתחותו במו ידיו.

מערכת החינוך יכולה לתרום גם היא לצמצום ההפרעה ולחיזוקם של התלמידים הנפגעים ממנה.

מערכת מסייעת היא זו הנמנעת משיפוטיות, המאפשרת שונות, מחד אינה מאדירה הצלחות ומאידך הילד אינו “משלם” בה על כישלונות. זו מערכת המשדרת אכפתיות ודאגה לצד דרישה ומחויבות. על אנשי החינוך לזכור כי עקב מעמדם הרם בעיני התלמיד, כל הערה שלהם מקבלת משקל יתר ונחשבת לסוג של שיפוט וציון. הימנעות מחיזוקה של אווירת התחרותיות בכתה, תוך יצירת שותפויות בעבודת התלמידים (כולל ציונים משותפים לקבוצה) תצמצם את מרחב התופעה. מחנך המזהה תלמיד הסובל מתופעות של חרדה חברתית אמור לתקשר עימו (לידע אותו שמכיר בבעיה), להבטיח לו הגנה (כגון הכנה מראש לפני שנשאל בפרהסיה), ובמקביל ליצור קשר עם הבית ועם המערך  הטיפולי של ביה”ס.

​

מאיר בוכנר