הורות למתבגרים – לא מה שחשבתם

מה עושים?

משחררים את האשליה של השליטה. שמחים על היכולות שלהם להתנהל באופן עצמאי יותר. מבינים שאין לנו שליטה אבל בהחלט יש לנו השפעה!

כיוון שהמתבגרים המופנמים מעזים פחות לקחת שליטה מחוץ לבית, חשוב שניתן להם להתאמן בלקיחתה בתוך הבית. בואו נשחרר ונאפשר להם להתאמן ולהתחזק במקום הבטוח שלהם. אולי ניתן להם להחליט על שעת השינה או על שעות מסך או כל דבר אחר שנצליח כהורים לחיות איתו בשלום, ונתאמן גם אנחנו – על שחרור.
ככל שהתקשורת איתם תהיה טובה יותר, כך ליכולת ההשפעה יהיה אפקט משמעותי יותר. זה יתאפשר רק ע”י תקשורת טובה שתכלול: הקשבה, אמפתיה, שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה.

 כדי שנוכל לעשות את הטוויסט המחשבתי הזה ולשחרר חשוב להבין יותר מה עומד מאחורי השינוי, ומהם הרגשות שמזינים את הקושי שלנו:

 כפי שאמרנו, אחרי כ-10 שנים בהן היינו מרכז עולמם הם פתאום אומרים לנו, לרוב ללא מלים – שאנחנו כבר פחות רלוונטיים. זה מעליב ופוגע והרבה פעמים גורם לנו לריחוק. צריך להבין, זה לא שהם לא צריכים אותנו יותר, אלא צריכים אותנו אחרת. יש שיאמרו אפילו יותר.
התפקיד שלנו משתנה. הם לא צריכים אותנו ברמת התפעול היום יומית אלא ברבדים הרבה יותר עמוקים. ההתרחקות מאיתנו (ספרציה) היא הדרך שלהם לגדול, לצמוח, להתפתח. להגדיר לעצמם מי הם בעולם הזה. זה שלב טבעי וחיוני בגילם.

מה הם כן צריכים מאיתנו: הם צריכים אותנו חזקים ויציבים. הם צריכים שנכיל את כל השינויים והסערה הזו שהם עוברים. הם צריכים שנהיה שובר הגלים שלהם, עליו יוכלו להתנפץ – ויישאר יציב וחזק ומגן.

 זמן. יש לנו הרבה פחות זמן איתם. כשהם היו קטנים יותר הם היו צמודים אלינו. הלכנו איתם לגן השעשועים, שיחקנו איתם, עזרנו בשיעורי הבית, בילינו עמם ב”זמן איכות” או שגרה ועכשיו, כדי להיות איתם, אנחנו ממש צריכים לייצר או ליזום זמן כזה. אנחנו צריכים ממש “לחזר” אחריהם וזה לא פשוט לחזר אחרי מישהו שרוב הזמן הודף, מבקר, מקטר ומתעצבן. החוכמה היא לחזר אחריהם בדברים שמעניינים אותם. אפשר להציע להם לראות סדרה חדשה בנטפליקס (כזו שתעניין אותם ואתכם), להתעניין במשחק המחשב שהם כ”כ אוהבים, לאפות יחד במטבח (גם אם לא בא לנו על הבלאגן שזה ייצור),לעשות איתם טיקטוק (אם הם יסכימו), לטייל למקום שהם רוצים (בין סגר לסגר) ועוד.

 היפוך תפקידים. עד לא מזמן הילדים שלנו היו תלויים בנו בצורה משמעותית ביותר. תוך כדי תהליך ההתבגרות שלהם היכולות הפיזיות, הקוגניטיביות והרגשיות שלהם הולכות ומתפתחות בצורה בלתי רגילה, הם זקוקים לנו ברמה התפקודית הרבה פחות, פתאום אנחנו אלו שמבקשים את עזרתם. זה יכול להיות שאנחנו רוצים להוריד את שמיכות החורף מהמדף הגבוה בארון ומבקשים את עזרתם (הקטע הזה שהם פתאום עוברים אותנו בגובה), או כשאנחנו חוזרים מהסופר וכבר אין לנו כוח להרים את השקיות הכבדות ובעיקר זה בולט בכל העניינים הטכנולוגיים שלפעמים נדמה שהם פשוט נולדו עם היכולות הללו בילט אין… הם מעודכנים יותר מאיתנו, מהירים יותר ולא תמיד קל לנו עם ההיפוך הזה. במקביל לשינוי האדיר הזה, אצלם, נדרש גם שינוי – אצלנו, בתפיסת המציאות החדשה. הנה הצעה:

ראשית – איזה יופי! תראו, הם יכולים לעשות כ”כ הרבה דברים לבד ואפילו יכולים לסייע לנו. משמח ומרגש להבחין בכך שהם עצמאים וגדולים וכבר לא צריך לעשות הכל למענם ובמקומם.
יש לנו כאן גם הזדמנות נהדרת להעצים אותם. לשקף להם את הכוחות והיכולות שלהם. את היכולות הפיזיות שהשתפרו, את מידת האחריות שלהם כשהם עובדים ומרוויחים כסף משל עצמם (גם אם הם מבזבזים אותו על דברים שנראים לי מיותרים), את היותם מדריכים בתנועה או מתנדבים במד”א. אפשר וכדאי לפרגן להם על המיומנויות הטכנולוגיות ועל כל דבר אחר שהם מתבלטים בו (ואצל מופנמים – חזקים בו, גם אם בשקט האופייני להם).

זכרו – אנחנו המראה שלהם. כפי שישתקפו בעינינו כך הם יתפסו את עצמם. שיקוף הכוחות והיכולות שלהם בונה את הדימוי העצמי שלהם, את תחושת הערך שלהם ולכן הוא כ”כ חשוב. תחושת הערך שלהם היא בעצם הנכס היקר ביותר שלהם, כרטיס הביקור איתו הם יוצאים לעולם ולנו יש את היכולת לסייע בבנייתו ולהעצים אותו.

 ביקורת ושיפוטיות. גם כאן – היפוך תפקידים. אם עד היום היינו רגילים להקפיד שלא להיות ביקורתיים ושיפוטיים כלפיהם, הרי שבגיל ההתבגרות המתבגרים שלנו לקחו על עצמם את תפקיד המבקר. יש להם מה להגיד על הבישולים שלנו, המראה שלנו, הדעות שלנו.. “מה את לובשת, את לא בת 16?”,”למה את רוקדת ככה? זה ממש מביך”…

הם מתנשאים מעלינו, מבקרים אותנו ומובכים מאיתנו. לעתים בלשון ארסית ובשנינות עוקצנית  טיפוסית. זה לא קל ופעמים רבות מערער את הסמכות שלנו ואפילו את הביטחון העצמי שלנו.

התפקיד שלנו הוא להבין שההתנהגות הזו תואמת גיל. שזה חלק מההתרחקות מאיתנו שמטרתה להגדיר את עצמם ואת גבולות עצמם. אפשר להתייחס לזה בהומור, בקלילות. בטח לא להיעלב או להעצים את זה. למשל: “וואלה, לא טעים לך? מבאס.. בערב אכין משהו אחר, אולי הפעם יצליח לי”. תהיו יצירתיים בתשובות, קצת “הפוך על הפוך” כזה.
כאשר מדובר במתבגרים מופנמים וביישנים ניתן לראות פה נקודת אור נוספת – יש סבירות גבוהה שבעולם שבחוץ הם לא מעזים להיות ביקורתיים ולומר את דעתם. כאן, בבית, במרחב הבטוח שלהם, הם מרגישים נוח מספיק להתבטא וסומכים עלינו שנדע להכיל זאת. נרצה לאפשר להם (בגבולות הטעם הטוב כמובן) להתנסות בכך ולחזק את הביטחון. 

מקורות סמכות אחרים. כמו שאמרנו, בעבר היינו פחות או יותר כל עולמם, ועכשיו יש לנו פתאום לא מעט מתחרים. זה יכול להיות קבוצת השווים שלהם – ילדים בני גילם, או אולי ה bff אם יש להם, לפעמים זה המדריך בתנועת הנוער או אפילו אחד המורים שלהם שהופך לדמות קרובה יותר אותה הם משתפים ואיתה הם מתייעצים.
אז קודם נזכור שאנחנו לא בתחרות. זה אולי קצת מעליב או מאכזב שהם לא בחרו לשתף ולהתייעץ איתנו, ועדיין זה מאפיין של הגיל הזה ובסהכ התפתחות חיובית ומעצימה עבורם.טוב שיש מישהו שהם מרגישים נוח לשתף, וטוב שהם לא נשארים עם ההתמודדות לבד. זו גם הכנה טובה לחיים הבוגרים שלהם, ואימון חשוב ביכולת שיתוף ובבחירת דמויות אותן נוח ונעים להם לשתף. כשהם יגדלו נרצה לדעת שהם יודעים לשתף ולהתייעץ עם בן/בת זוג או חברים קרובים.

תקשורת. כל נושא התקשורת משתנה. הדיבור שלהם קצר יותר, פונקציונאלי, מהיר. הם משתמשים בהברות קצרות ולא תמיד ברורות. נדמה שאין להם טיפת סבלנות אלינו. אנחנו רוצים שפה מכבדת, התייחסות לבקשות ולשאלות שלנו והתגובה שלהם פעמים רבות לא תואמת את הציפיות שלנו.
גם נושא זה הוא חלק מהתהליך. אין הרבה היגיון או טעם להילחם בזה. אני לא אומרת שאנחנו צריכים להסכים עם דיבור לא מכבד, אבל התגובה שלנו צריכה להיות קצרה ועיניינית. “אני לא מקשיבה כשאתה מדבר אליי בחוצפה כזו. תרגע ותנסה שוב..” או כל סגנון אחר שאתם מתחברים אליו. אין טעם להטפות, הסברים, נאומים. צריך לזכור שכאן הדוגמה האישית חשובה מאוד. ככל שאנחנו נדבר אליהם בצורה מכבדת, רגועה, מתחשבת יגדל הסיכוי שגם הם ידברו אלינו באותה הדרך. טריק אחד נחמד בנושא זה נקרא: להפוך תלונה לבקשה. תחשבו על זה (;
וכמו שציינו קודם לכן -מתבגר שמדבר בצורה חצופה להוריו מרשה לעצמו לדבר כך כי הוא מרגיש בטוח. הוא יודע שבבית שלנו יש מקום להביע מגוון רגשות והתנהגויות. הוא יודע שהאהבה והקבלה שלנו הן ללא תנאים ושנמשיך להיות שם עבורו עם יכולת ספיגה והגנה. זה הזמן להראות לו שזה נכון, אבל יהיה נעים יותר בתקשורת מכבדת ומקרבת.

אז נכון, זה גיל מורכב ומאתגר, אבל עם הבנת העומד מאחורי ההתנהגויות והקושי, שלהם ושלנו (ובמידת הצורך תוך קבלת כלים ותמיכה נוספים, להם ולנו) – יש סיכוי גדול שנוכל לעבור אותו בשלום. בסופו של יום הילדים שלנו צריכים אותנו יציבים, בטוחים, מכילים ובעיקר אוהבים.

אני אוהבת לחשוב על ההורות שלנו כמו על טרמפולינה. יש מרחב שמאפשר המון גמישות והתנסות ועם זאת יש תחתית שמחזיקה הכל ורשת ביטחון ששומרת עליהם מנפילות וחבטות.

לא פעם, כדי שנוכל להיות הטרמפולינה הזו עבור ילדינו – גם אנחנו צריכים מסגרת ואיזור לקפוץ בו בבטחה. נרצה סיוע ומענה לקשיים ואתגרים נקודתיים שלנו מול המתבגרים ולפעמים פשוט מקום לשתף ולסער מוחות, יחד עם שותפים לתחושות, והנחייה מקצועית ומכילה.

לשם כך הקמנו את תחום ההורות של רקפת, בשבילכם ובשביל הורים ממש כמוכם. תוכלו לפגוש אותנו בוובינרים להורים, בקבוצות הורים לגילאים השונים וגם בהנחייה פרטנית לפי צורך. מוזמנים ליצור קשר.