“כל בוקר הייתי יושבת שעות על מיטתו, מתחננת שיקום ויילך לביהס או שיסכים לקבל עזרה מאיש מקצוע. התחנונים הפכו מהר מאוד לצעקות ולדמעות בעיקר שלי. זה היה ריטואל קבוע שנגמר תמיד באותה תוצאה. הוא נשאר במיטה ולא הלך לביה”ס וסירב לקבל כל עזרה חיצונית. אנחנו היינו אובדי עצות, מתוסכלים ומאוד מאוד מודאגים”.
ס’ אמא לנער בן 17 שאובחן עם חרדה חברתית במהלך התיכון ושמשלב מסויים פשוט נמנע מלהגיע לביה”ס, כך במשך מספר חודשים. לאחר ליווי והדרכה הורית שקיבלו בעמותת רקפת, סיפרה האם, הוא חזר לפעילות מלאה:
“זה לא קרה ביום אחד. אין כאן קסם. ואם לומר את האמת, היו גם רגעי שבירה, שלנו ושלו. זה שהיינו שנינו יחד שם איתו איפשר לנו לתמוך ולעודד ברגעים האלו את מי שנזקק לכך מאיתנו, פעם זו הייתי אני, פעם אביו ופעם גם המחנכת שלו. היום אני שמחה וגאה לספר שב’ הוא נער מתפקד! הוא הולך לביה”ס ויסיים בגרויות השנה, מרבה להיפגש עם חברים, השלים בהצלחה את כל תהליכי הצו הראשון של הצבא, המועקה הגדולה שאיתה הסתובבנו בליבנו התחלפה לה אט אט ברגעים קטנים של נחת”.
אחד הנושאים הכאובים במיוחד עמם מתמודדים הורים לילדים ונוער הנמנעים חברתית הוא הנשירה, תחילה הסמויה ובהמשך הגלויה, מהמסגרות החינוכיות – בתי ספר, חוגים ועוד. הדרה, חלקית ובהמשך מלאה ממעגלי החיים.
ביקשנו מאפרת חנן, רכזת תחום הורים בעמותת רקפת, מדריכת הורים וצוותי חינוך מוסמכת מכון אדלר, לתאר את ההתמודדות והאתגר, ואת חשיבות ההתעקשות על הגעה לבית הספר. אפרת משתפת גם במקבץ טיפים חשובים להורים, המלווים ילדים ונוער עם קושי חברתי הגורם להימנעות ונשירה.
