צוות רקפת לחינוך
ממש כמו אחרי הקורונה, אנחנו מבינים שהחודשים האחרונים יצרו והעמיקו קשיים חברתיים ורגשיים בבתי הספר, ודרשו מהצוותים, מענה חירום, באופן כמעט בלעדי.
כעת עולה הדילמה – מתי נכון לחזור לעסוק בסוגיות החברתיות ובקשיים ה”רגילים”, שלא רק שלא נעלמו אלא במקרים רבים החריפו והעמיקו?
כבר ארבעה חודשים שאנחנו נמצאים במצב חירום, שלא ברור כיצד ומתי יסתיים. המלחמה עוררה הרבה מאד חרדות, התמודדויות ומצבים אקוטיים, שבאופן ברור וטבעי דחקו הצידה כל התמודדות אחרת, “שגרתית”. מערכת החינוך שעברה תחילה ללמידה מרחוק, חזרה באופן הדרגתי למתכונת של שגרה, ונולד הביטוי: שגרת חירום. מה המשמעות?
כשהכל "לא בסדר" בגלל המלחמה, מתי מותר לחזור לעסוק בכל מה ש"סתם לא בסדר",
במה נכון להתמקד בימים אלו – ולמה בעצם זקוקים מאיתנו התלמידים – וגם הצוותים?
יועצת חינוכית בחטיבת הביניים בה רקפת פועלת בשלוש השנים האחרונות שיתפה אותנו בדילמה עמה היא מתמודדת, ושאנחנו יודעים שמשותפת לצוותים ייעוציים וחינוכיים רבים:
“מדובר בתלמידות ותלמידים שבתקופת הקורונה היו בבי”ס יסודי – גיל קריטי בפיתוח כישורי חיברות ומיומנויות חברתיות. במקום לבלות בחוץ עם חברים, לשחק, לריב, להשלים – הם היו סגורים בביתם בכמה גלים מתמשכים. כשהגיעו לחטיבה – בקושי הכירו אחד את השני וגם היכולות החברתיות שלהם, כדי להדביק את הפער, היו מוחלשות וחסרות.
לפני המלחמה, השקענו מאמצים גדולים בכך, תוך הבנה שנדרשת עבודה רבה בפן החברתי-רגשי בביה”ס. מצאנו את התוכניות לחינוך חברתי של רקפת, בדקנו אותן וקיבלנו עליהן המלצות חמות, והיינו אמורים להתחיל בהן השנה. ואז, אחרי חופשת קיץ ארוכה, וחופשת החגים שבעקבותיה – הגיע ה- 7/10 הנורא, ופצחה המלחמה. לאחרונה, אחרי הרבה מאד התלבטות, החלטנו שחייבים להתחיל – השנה תיכף נגמרת והקושי החברתי לא נעלם, להיפך”.
החודשים האחרונים ערערו את הבסיסים החברתיים והרגשיים של כולנו, יצרו והעמיקו קשיים – קיימים וחדשים, ופגעו באופן משמעותי בפניות ללמידה, ובמרקם החברתי העדין גם כך. מלבד האתגרים שהביאה עמה המלחמה חזרו ו”הרימו ראש” קשיים שהיו כאן הרבה קודם.
אביחי אוסדון, מנהל התוכניות החינוכיות של רקפת לחינוך:
“צוותי הניהול, הייעוץ והחינוך עמם היינו בקשר בשבועות האחרונים פנו אלינו עם הדילמה וביקשו להתלבט יחד – האם יש מקום לעיסוק ומיקוד בקשיים חברתיים ובחרדה חברתית, כעת – כשהפוקוס של כולנו בחרדה הכללית, מהמלחמה? האם יש מקום לשיח על אקלים חברתי ועל חוסן חברתי-רגשי – כשעצם ההגעה לביה”ס אינה מובנת מאליה? האם יש לגיטימציה לעסוק דווקא עכשיו בשיח רגשי ‘פריבילגי’ על רווחת התלמיד, על תחושת שייכות ומסוגלות חברתית, כשמשפחות מפונות מביתן? כשיש חטופים בעזה וכשיש כל כך הרבה עצב מסביב?”
מה דינם של התכנים שהעסיקו את הצוות החינוכי והייעוצי בשגרה, לפני המלחמה, אל מול אלו שעוסקים במצב – להמשיך לחכות? ואולי בכלל אנחנו כבר באיחור?
לפני הכל, חשוב לנרמל את השיח, למזער רגשות אשם ולהדגיש את הלגיטימיות של העיסוק בהיבטים החברתיים גם עכשיו. במיוחד עכשיו.
מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין החוסן הרגשי, המשפיע על היכולת שלנו להתגבר ולהתחזק במצבי משבר, ובין “אסימוני” ההון החברתי העומדים לרשותנו, כלומר – העיטוף והתמיכה של חברות וחברים, וגם – היכולות ליצור ולשמר מעטפת חברתית כזו, שתעזור לנו. לכן, נכון להניח כי היכולת של התלמידות והתלמידים (וגם של הצוותים) להתמודד טוב יותר עם המציאות הקשה, תלויה בין היתר בחוסנם החברתי.
אביחי אוסדון:
“חשוב כמובן להתאים את כל התוכניות החינוכיות, הסדנאות והקבוצות בבתי הספר לאתגרים ולמורכבויות שנבעו מהמלחמה, אבל לצד זאת – לא לשכוח לרגע את ליבת העשייה ואת התמודדות היומיום. למרות המלחמה, וככל שהיא נמשכת, לפן החברתי יש חשיבות והשפעה משמעותית ביותר, גם על מצב התלמידות והתלמידים היום, וגם על ההשלכות שעוד יבואו”.
האתגרים שהעסיקו אותנו לפני המלחמה לא הלכו לשום מקום, וללא התערבות ומענה – כעת – הם עלולים להוביל להעמקת הקושי, לריחוק, נשירה וניתוק. בנוסף, לקושי החברתי יש השפעה מהותית על תחושת המוגנות, וללא זו – לא קיימת פניות ללמידה, להתפתחות, לחינוך.
שיח ממוקד חירום ומשבר אתגר את הצוותים בבתי הספר ודרש מהם מענה מיידי וספציפי. רבים מהתלמידות והתלמידים מכירים מישהו שנפגע / שמפונה / שמגוייס. הם גם מעודכנים בפרטי פרטים מהתקשורת, וזה כמובן משפיע על האקלים הרגשי ועל הפניות – לכל דבר אחר.
אבל כעת, שגרת חירום כאמור, הקושי החברתי שוב “מכתיב את הטון”. מקובלים ולא מקובלים, מופנמים ומוחצנים, בנים בנות ומה שביניהם, מאבקי כוח ושליטה.
החוסר במיומנויות חברתיות, לצד חוסן רגשי מוחלש לאורך זמן, דורשים חזרה לתוכניות המקוריות ולקשיים שהעסיקו אותנו לפני המלחמה, בכדי לסייע לתלמידות ולתלמידים, וגם לצוותים שמנסים לחזור ללמידה אפקטיבית.
זה כמובן לא בא במקום מענה נקודתי לכל צורך ומצוקה אינדיבידואלית, כנדרש, אולם רוב הכתה נמצאת היום במקום אחר.
יתרה מכך, שגרת חירום, דווקא דרך התכנים החברתיים, יכולה לסייע גם בהתמודדות הכללית. לדוגמא, ההתגברות על חרדה (כזו או אחרת) היא מיומנות נרכשת. על חרדה והימנעות חברתית למשל, ניתן להתגבר תוך החלפת דפוסי חשיבה וחיזוק תחושת המסוגלות. זה מה שעושים בסדנאות המאותרים וה- CBT של רקפת למשל. הכלים והמיומנויות הנרכשות בסדנאות כאלו, יסייעו להתנהל טוב יותר גם מול החרדה העכשווית.
כך גם לגבי סדנאות כיתתיות של חינוך חברתי – חיזוק הסולידריות החברתית, האכפתיות והאמפתיה, ושיפור התנאים ליצירה ושימור קשרים חברתיים בקרב תלמידי הכתה, יחזקו גם את תחושת השייכות והמוגנות.
בחודש האחרון, ככל שאנו רואים התחדשות בדרישה לתכנים “השוטפים” בבתי הספר, עם דגש על תוכניות חברתיות ומעצימות – אנחנו גאים ומודים על הזכות ללוות את מערכת החינוך בתהליכים אקוטיים של חיזוק חברתי ורגשי, ומיזעור הפגיעה בתלמידות ובתלמידים שחווים מלחמה. זה המעט שמגיע להם.
